(קורסיסט)


מה אתה אוהב אצלי?, תגיד לי כמו בטלוויזיה.
את החזה?
את הרגליים?, לא, לא את הרגליים אני יודעת שאני מלאה מידי.
אז אולי אתה אוהב את השיער שלי, אפילו שהוא צבוע וקצת מתבלגן
פעם חשבתי שאתה אוהב את העיניים שלי, אבל אתה לא מסתכל בהם
יותר.
אז מה נשאר?
אולי זה איך שאני מעשנת?, או הציניות שלי?.
אני אוהבת אותך, אתה יודע.
את העיניים, והשיער את החיוך שמרוח לך על הפרצוף, את המשפטים
שאתה אומר ואיך שאתה מבטא את ה "מ" ב- "מאוד".
ואיך שאתה מעשן רק בשביל העשן שיוצא אחר כך.
ההתלהבות שלך שאתה מדבר על סרטים ועל כל מיני נגניי גיטרה
עלומי שם.
אז מה אתה אוהב ?, עכשיו אתה כבר חייב לענות.
אולי רק את העובדה שאני אוהבת אותך.
ושלא תחשוב שזה לא עלה בדעתי
שאתה בכלל לא.
ורק גלגול האותיות האלו על הלשון, תקתוקם על המקלדת המושחרת
מכתיבה,
להעביר אותם שוב ושוב בראש מעביר בי תחושה של גושים שחורים,
מהסוג הכי גרוע.
אל תסתכל עלי עכשיו, זה סתם הופך את הכל להרבה יותר לא אפשרי
אל תדבר גם, כי אני מחכה לשמוע מילים, שלעולם לא אשמע.
אז פשוט תשתוק, טוב?, אל תיתן לעצמך לומר סתם מילים, כאלו שלא
יממשו את עצמם אחר כך.
כבר הייתי שם יקירי, ואני לא רוצה לחזור.
תסתובב לצד שלך של המיטה, תבהה בקיר כמו שאתה נוהג לעשות,
בבקשה אל תציע לי לשתות, לאכול, לראות סרט.
אני אתלבש לאט, אחפש את כל החלקים שנפלו מעברי המיטה החורקת
שלך,
ואלך לי בשקט, מקווה שכבר נרדמת,
כדי שלא אצטרך לשאול
מה אתה אוהב אצלי,
ואולי כדי שלא אשמע את התשובה.