פעם שהייתי קטנה כולם חשבו שאני כשרון הייתי פלא קטן שטוב
בכל..
ואז התחלתי ללמוד לאהוב את זה כל כך אבל זה היה סתם, זה היה
תחביב, ואז הגיע הקטע התחרותי,
ולא הייתי משהו כבר לא הייתי פלא קטן הכל כי התחלתי תחרותי
מאוחר.
ואז הגיעו כל החברים שבשבילי הם היו החיים ואז הגיע התיכון
ונהיה לי רע.
נהיה לי רע בבית הספר וזה השפיע על השחייה.
אבא רצה שאני אפסיק כבר לא הייתי פלא הייתי סתם..
אז אחרי כמה זמן עזבתי..
היה לי כל כך קשה, כל החברים שלי עם כמעט כולם רבתי..
כל אחד שם היה חבר טוב שלי וזהו נגמר עזבתי ונשכחתי..
כל כך כואב לי אני לא מבינה למה זה חייב לקרות?
למה לכל דבר יש סוף?? |
