אוהבת ללכת איתו לסוסים. כשמושיבים אותו על אחד מהם העיניים
שלו נוצצות כוכבים, החיוך שלו מעמיק גומת חן ליד הזוית השמאלית
של הפה וכשהסוס מתחיל ללכת הופך לצחוק משוחרר ופראי. אני הולכת
לידו ומנסה לנחש מה הוא אומר לעצמו בשפת התינוקות המצחיקה שלו,
מפטפט בקול רם ומשלב מידי פעם קריאות ילדותיות של הנאה צרופה,
כזו שכבר מזמן לא חוויתי ולפעמים אני תוהה אם אי פעם. כשהסוס
עוצר הוא כמעט מוכן לפרוץ בבכי, השפה התחתונה שלו, שרועדת מעט
בהתנשמות שלפני, גורמת לי לבקש מהבחור שיעשה לו עוד סיבוב
בבקשה. החיוך חוזר. תשעה חודשים בתוכי, מציף אותי בלילות
בחלומות על ילדי פרפרים, ילדים עם רגליים קטנות שמטופפות
בקלילות ברחבי הבית, ממלאות בו סקרנות ופליאה, ממלאות צחוק.
יכולתי לראות את ילד הפרפרים שלי גדל, תלתלים זהובים סביב
לראשו, כמו בתמונות ילדותי, כמו בתמונות של אביו. יהיו לו
עיניים ירוקות כמו לאבא שלו ושתי גומות חן מרהיבות, כמו אלו
שגרמו לי להתאהב בו בקומזיץ ההוא של ל"ג בעומר בחוף זיקים,
לפני נצח או שניים. הוא יאהב טבע, שהרי מקטנות אנחנו נקיף אותו
בו, אני אסתכל בו רץ לפנינו על השביל היורד לבריכת המשושים או
לנחל בצת ולא אצעק לו להזהר ולתת לי יד, לפרפרים צריך לתת חופש
לעוף, אז אני אתאפק. אם הוא יפול וישרוט את ברכיו, הרי יש
פלסטרים בתיק שלנו וחומר חיטוי (כזה שלא שורף) ויש לי גם
נשיקות בשבילו, כאלו שמלאות כל כך באהבה, עד כדי למחוק כל כאב.
רק שיוולד כבר.
יום אחד, בשלהי החודש השמיני, נדמה לי, ישבתי בחוץ על כורסת
הקש שירון סחב ותיקן אחרי שמישהו נטש אותה ליד הצומת, וכתבתי
לו סיפור.
"ליד הבית של ליאור יש שדה פרחים, בעיקר כוכבנים וחרציות,
פרגים וחמציצים. כל יום אחרי הגן אמא וליאור הולכים לקטוף זר
פרחי בר לאגרטל שבסלון ולמצוץ חמציצים. אמא מעדיפה את הורודים
וליאור את הצהובים, ככה שהם אף פעם לא רבים. ליאור אוהב במיוחד
לרדוף אחרי הפרפרים הרבים שבשדה. הוא לא מנסה לתפוס אותם, רק
לרוץ איתם. אמא צוחקת ואומרת ש"לרוץ" בילדית, זה כמו
"לעוף"בפרפרית וליאורי שלה הוא ילד פרפרים, חופשי וקל כמו
הרוח. יום אחד ליאור מצא בשדה צב. אמא הציעה שהם יקחו אותו
וישימו אותו בקופסה מרופדת בעלים. ליאור תמה על ההצעה המוזרה,
למה לשים את הצב בקופסה? הוא לא אוהב להיות חופשי כמו הפרפרים?
אמא לא ממש ידעה למה, זה מה שילדים היו עושים בצבים כשהיא היתה
קטנה..."

הוא נולד עם עיניים כחולות, לא ירוקות כמו של ירון, כחולות כמו
פיסה שנקרעה מהים בתמונה אוסטרלית. התאהבתי בו עוד לפני שראיתי
אותו, אבל להחזיק בידיים את הרכות השברירית הזאת המכונה
בשפתינו ילד, מילא אותי רגש עצום כל כך שהתלוותה אליו כמיהה
מוזרה לאסוף אותו חזרה אל תוכי, לגדל אותו עוד קצת בפנים,
במקום בו אני יכולה לעטוף את כל כולו ולשמור. הפליא אותי פתאום
כמה רציתי שייצא כבר, הפליאו אותי החלומות על לנשק אותו בדרכו
החוצה, נער גבוה בדרך לטיול עם חברים במדבר. קטן כל כך, שלי כל
כך, לא בטוחה שאוכל אי פעם לתת לו להתרחק ממני, מהמרחב בו אני
יכולה להזין בו את עיני ולדאוג לשלמותו.
מיטל ניגשת אליי לשאול אם גם היא יכולה לרכב על הסוס. אני לא
יודעת, לשם כך אצטרך להוריד ממנו את שחר, קשה להוריד את שחר,
למחוק את החיוך הזוהר שלו. תרה מסביב במבטיי אחר משהו אחר
שעשוי לשמח את ליבו, לפייס אותו מעט. מבטי נתקל בצב קטן זוחל
בעשב באיטיות שלווה. אני מורידה את שחר מהסוס ולפני שהוא מספיק
למחות, אני ממהרת איתו על ידיי לעבר הצב. בינתיים הבחור מרים
את מיטל אל הסוס, ילדת הפרפרים הקטנה שלי מחייכת בהנאה ומבקשת
שאיתה הוא יילך יותר מהר, הוא זורק מבט בכיוון שלי ואני מהנהנת
לאישור.
ילדים אחרים מגיעים עם הוריהם והבחור מוריד את מיטל מהסוס, היא
רצה לעברנו, דקיקה וגמישה כמו גבעול של עשב, אני חושבת לעצמי
ומחייכת כשהיא מתקרבת וכורעת על האדמה לצידנו להתבונן בצב.
ההתלהבות שלהם מדברים קטנים, מצב, מרכבת קומותיים שהם ראו
כשעמדנו במחסום בכביש וחיכינו לה שתעבור, מצדפים בים, מגלים,
מאיש שמנגן ברחוב, מהירח כל לילה מחדש כשאנחנו יוצאים לומר לו
לילה טוב, מניירות עטיפה מרשרשים של מתנות, מאנשים שמחייכים
אליהם ברחוב ולפעמים מעבירים יד שמתקשה להתאפק בתוך תלתלי
הזהב, מכלבלב קטן קשור ברצועה לאיש, מהפיפי שהוא עושה על העץ,
כמה פלא הם מוצאים בכל אלו. אוהבת את המילים הנקיות, הנרגשות,
שמיטל מוצאת לעטור לכל הפלאים, מוקסמת מהכוכבים שהעיניים של
שחר עוטרים להם. הראשוניות בה הם רואים כל דבר מדבקת כמעט,
העולם הופך מסקרן יותר ומלא קסמים תחת המבטים שלהם, מבט אחד
כחול כמו פיסת ים בתמונה אוסטרלית, מבט שני חום-ירקרק מנוקד
אור.
אתמול נסענו לרמה, בשביל המתפתל ויורד אל בריכת המשושים מיטל
דילגה לפנינו בעליזות. מידי פעם שלחתי לעברה קריאת אזהרה, לא
מהר מידי, תזהרי מהאבן, אל תתרחקי. אוחזת בחוזקה בכף ידו של
שחר בתוך ידי, שלא יחמוק ממני, בכל זאת הוא מועד ונופל. מרימה
ומנקה אותו, בוחנת את הנזק, רק שריטה קטנה בברך השמאלית. ירון
מוריד את התיק מעל גבו ומוציא פלסטר עם סמיילים זוהרים
מצויירים עליו. אולי תרים אותו קצת, אני מציעה כשהוא מסיים
להדביק את הפלסטר על רגלו של ילדנו, מגיעים לירידה תלולה יותר
ואני לא רוצה שהוא ייפול. את דואגת לו יותר מידי, הוא ממלמל
תוך כדי שהוא מרים את התרמיל ואת שחר. הבריכה הצלולה, הצורות
המופלאות בסלע, מרחיקים מאיתנו את השבוע שעבר.
בערב אחרי המקלחות השכבנו אותם במיטות שלהם, ילדה קטנה דקיקה
בתוך מצעי סנופי, שיער חום בהיר ורך מתפזר סביבה על הכרית, מבט
חום-ירקרק מנוקד באור מעפעף בעייפות מסופקת. ילד רך, גומת חן
אחת מאבא שלו (את השנייה הוא שכח לקבל), מכורבל במצעי פו הדב
עף עם בלונים כחולים למצוא לו דבש, מבט כחול מתערפל מתחת
לריסים ארוכים וצפופים, כהים בגוון או שניים משערותיו. מיטלי
מנומנמת ביקשה שאקריא להם את הסיפור על הפרפרים, "ליד הבית
של ליאור יש שדה פרחים, בעיקר כוכבנים וחרציות, פרגים
וחמציצים..."
ילדת הפרפרים שלי נרדמת אחרי כמה משפטים, ישנה שינה מתוקה של
ילדות יפות בנות ארבע, שחר נרדם עוד לפניה, הלחי שלו רכה כל-כך
כנגד האצבע שלי המרפרפת עליה לרגע, רכה כמו של תינוק, לא כמו
ילד בן חמש וקצת. לפני שלוש שנים ירון אמר שהוא לא יכול יותר
להסתכל עליו בלי לראות את המילים שלהם מרחפות מעליו, מעל הילד
היפה שלנו,  כמו עורבים שחורים מבשרי רע. אני ראיתי סביבו
פרפרים, לא יודעת מה מפחיד יותר. פתאום באור של מנורת הלילה
הקטנה, שנשארת תמיד דולקת כדי שבלילה נמצא בקלות את דרכינו
אליהם, אני רואה מילים מרחפות מעל ראשו הישן כמו יתושים
תורדניים, מאיימות למצוץ את דמו של ילדי, מנפנפת בידי לגרש את
'פיגור', מגרשת מעליו את 'קווים אוטיסטיים', מנסה למחוץ את
'איחור' שנעמד לרגע על הקיר מעליו, הוא עף משם לפני שאני
מצליחה לפגוע בו.