New Stage - Go To Main Page

קובי ליברמן
/
אל תדברי על אריק

היא לא הכירה אותו, והוא לא הכיר אותה.
היא לא הכירה את עצמה, והוא הכיר רק את אלוהים.
לו קראו נעמה ולה קראו אריה. לא, סליחה : לו קראו אריה ולה
קראו נעמה.

 נעמה מרטה את השערה המיותרת האחרונה מהגבות שלה, סדרה את
חצאית המיני שלה, ויצאה מהשירותים בשדה התעופה. בדיוק אז, אבל
בדיוק באותה שניה, עברה שני ליד הדלת.
- "היי!!" קראה שני בהתלהבות. תמיד היא הייתה מתלהבת, גם כשלא
היה צריך.
- "היי." ענתה לה נעמה, בהרבה פחות התלהבות.
- "מתי יוצאת הטיסה? "
- "יש איחור של חצי שעה. אין לי כוח לעבודה הזאת"  
שתיהן הלכו מהר לכיוון המדרגות העולות לאולם היציאה.

 גלגלי המטוס ניתקו מהקרקע, ונעמה הרגישה קצת בחילה, כמו שהיא
מרגישה בכל המראה.

 אריה קם בבוקר, והרגיש בחילה, כמו שהוא מרגיש בכל בוקר. הוא
לא ידע למה זה קורה לו, אולי בגלל שהוא דתי חרדי שעושק את קופת
המדינה ומקבל כסף בלי לעשות כלום.  ואולי לא, אולי סתם היו לו
בעיות בעיכול באותה תקופה.
הוא פתח את הארון, והתלבט איזו חליפה שחורה יילבש היום. הרי יש
כל-כך הרבה גוונים של שחור. לבסוף הוא החליט.
הוא היה צריך לתת הרבה נשיקות כשנפרד מהמשפחה לפני שטס
לניו-יורק. היו לו לפחות 8 אחים, אם לא 9, לא תמיד הוא זכר אם
יחזקאל הוא אח או אחיין.
- "אל תשכח להגיד לדודה פרומה שאת העוגיות ששלחתי, מברכים
עליהן 'שהכל נהיה בדברו'. "
- "אני לא אשכח , אימא, את לא חייבת להגיד לי 17 פעמים את אותו
דבר."
- "תראה מה מצאתי בחדר שלך" אמר אבא של אריה, שלא נזכיר את
שמו, משום שהוא דמות שולית בעלילה. "זה התפילין שלך, כמעט
ושכחת אותם, אבל ישתבח שמו שהנחה אותי לבדוק אחרייך."
אריה היה מה שנקרא 'דתי-לייט', והוא בעצם ניסה להשאיר את
התפילין בבית. זה סתם מיותר, חשב לעצמו.

- "בעוד כיומיים וחצי נגיע לניו-יורק. מזג האוויר שם סוער
במיוחד, 38 מעלות מתחת לאפס ו7 מטר שלג, אז אל תשכחו ללבוש
כפפות. טיסה נעימה, הקברניט שלכם, גד רחבעם-יחזקאלי השלישי"

אחרי 5 שעות טיסה נעמה כבר לא עמדה על הרגליים.
אחרי 5 שעות טיסה אריה  כבר לא עמד   על הרגליים.
הוא ישב במושב שלו, שותה את כוס הוויסקי החמישית שלו בערך.
נעמה ניגשה אליו ושאלה: "אתה הזמנת את הארוחה הכשרה למהדרין,
ללא חשש שנת שמיטה, גלאט כשר?"
- "לא."

בשלב מסוים אריה( המכונה אריק) היה צריך לפנות את כל הוויסקי
ששתה.
בדרך לשירותים ראה שני ילדים רבים- כל אחד החזיק ביד חייל
צעצוע.
- "שלי יותר גדול"
- " לא נכון, שלי יותר גדול"
כשאריה נכנס לשירותים, הוא לא נעל את הדלת. מה הוא מבין? הוא
לא טס אף פעם בחיים שלו.

- "אני קופצת שניה לשירותים" נעמה אמרה לשני.
- "אין בעיה." אמרה שני (בהתלהבות).
נעמה התקרבה לשירותים, וראתה תא פנוי, היא פתחה את הדלת,
ובדיוק אז, אבל בדיוק באותה שניה, אריה סיים את מעשיו, והיה
עסוק בניעור אחרון של הכלי שלו.
זה היה הדבר הכי גדול שנעמה ראתה בחייה.
נעמה צחקקה, אריה צחקק, עדיין מחזיק אותו ביד, ואז היא סגרה את
הדלת במהירות, ממלמלת לעצמה:
- "טוב, אריק זה שם של אחד עם גדול."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/2/01 5:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי ליברמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה