אני נכנסת לחדר שלי. אני לבד בבית. פותחת את הדלת ונכנסת לחדר.
סוגרת אחריי את הדלת.  למה? אף אחד לא ייראה. אני סוגרת את
הדלת. שיהיה. בשביל מה שיהיה? הרי אף אחד לא ייכנס לבית. אף
אחד לא יכול להכנס. הדלת של הבית לא נעולה.היא אפילו לא סגורה
לגמרי, אני חושבת. אבל אין מי שייכנס. אין אף אחד יותר, רק אני
נשארתי. אבל את הדלת של החדר  אני סוגרת. סוגרת עד הסוף, שיהיה
ברור שאסור להכנס. למי יהיה ברור? אולי לבדידות. ללבד הזה שכבר
נמצא בכל הבית ורק בחדר שלי הוא עוד לא.  אולי הלבד לא ייכנס
דרך דלת סגורה? אולי הלבד יישאר בחוץ, יחכה שאני אצא? אני
לעולם לא אצא. אני לא רוצה להיות לבד. סגרתי את הדלת. אני
מזיזה את הבגדים שזרוקים על המיטה ויושבת. לאט לאט, קר לי. אני
מקרבת את הרגליים לבטן. מחבקת את הרגליים. אני לבד. אני קמה
ופותחת את הדלת.