שלום לא היה בחור מכוער ממש, אבל הוא גם לא היה יפה ממש.
התכונה האחרונה מנעה ממנו תמיד להשיג את הבחורות שרצה, בגלל
שהיה בחברה שרק הכי יפים וספורטאים מקבלים את כל הכוסיות,
ואנשים כמוהו, שלא היו יפים ממש, או ספורטאים ממש, אבל חכמים
ונחמדים, לא קיבלו את הבחורות שהם רצו. יום אחד הלך שלום
ברחוב, בדרכו לפאב שהיה מבלה בו את רוב זמנו ביום שישי.
"הגמל", קראו לו. היה שם ברמן נחמד, שאף פעם לא הראה סימני
מצוקה כששלום התחיל להגזים בכמות הדיבור שלו. הוא תמיד הקשיב
לשלום, והיה נשאר איתו רוב הערב, כדי להקשיב לו, ומדי פעם היה
מתפנה למזוג איזה קוקטייל. הברמן השני, שהבין כמו הראשון ששלום
זקוק לצומת לב, נתן לברמן השני חצי ערב חצי חופשי, כדי שיהיה
עם שלום. בעמקי ליבו שלום ידע על זה, אבל אף פעם לא חשב על זה
ממש. הוא הלך ברחוב, בדרכו אל "הגמל", ופתאום ראה בחורה. העולם
נעצר שנייה, ושלום יכל להתעמק על כל חיטוביה, על הפנים
המושלמות שלה, על המיני הקצר לחלוטין שלבשה, ושוב, על חיטוביה
וקימוריה מעשה ידי אמן. העולם המשיך. "שיט!!" צעק שלום, בלי
להיות מודע ממש למה שהוא עושה, רק צעקה שהביעה את הרגשתו בדיוק
באותו רגע, של פיספוס טהור והרגשה של "למה לעזאזל אני לא יפה
כמו השאר." הבחורה עצרה. "אתה בסדר?" שאלה אותו. כל כך חמודה,
חשב לעצמו. "כן, אני מצטער, אבל אני מכוער מדי," אמר לה והתחיל
ללכת לכיוון "הגמל". "אתה רוצה לשתות משהו?" שמע אותה שואלת,
ונעצר. "סליחה?" "אתה רוצה לשתות משהו? איך קוראים לך? אהלן,
אני לילך." אמרה לו. לו. לשלום. יצירת האומנות, פיסגת היצירה
האלוהית, עמדה שם, ברוב הדרה, והציעה לשלום, פיספוס של אלוהים,
לצאת איתה לשתות משהו. "לא היית בדרכך לאנשהו?" שאל אותה שלום.
"לא ממש, איזה אחד רצה שניפגש, אבל הוא לא היה נחמד. אתה נראה
נחמד. אז אתה בא?" היא אמרה. לשלום. "כן," אמר מהר, "כן כן, את
רוצה ללכת ל"הגמל"? זה אחלה פאב." היא לבשה ארשת של הפתעה
והבנה. "אז משם אני מכירה אותך. ראיתי אותך שם כמה פעמים, אתה
תמיד יושב על הכיסא השלישי.."
"מימין," השלים אותה, "כן, זה אני." "תמיד עם גולדסטאר ביד
או.." "רוסי לבן, כן, זה גם אני." "וואלה. ידעתי שאני מכירה
אותך מאיפשהו. אז איך קוראים לך?" שאלה אותו. "שלום, אני שלום,
אהלן." הוא בא ולחץ לה את היד. היד הייתה נעימה להפליא. אז אתה
בא לשתות? כן, כמובן, ל"הגמל"? כן כן, למה לא. כן, גם אני
אוהבת את "הגמל". יופי. יאללה, בואי. יאללה, בוא. הה הה הה. הם
נכנסו ל"הגמל", והתיישבו שם, הוא על הכיסא שלו, והיא על הכיסא
לידו. הברמן ראה אותו מרחוק וכלל לא קישר את שלום עם ה.. למען
השם, איזו יפהפיה יושבת לידו. הוא התחיל להתקרב לשלום ולדבר
איתו, כשראה לפתע שהם עוברים לאחד השולחנות. שלום תפס את מבטו,
וקרץ לו. הברמן חייך, חיוך מלא תקווה ו"בהצלחה, שלום", ושלום
חייך חזרה. הוא ולילך דיברו כל הערב, כששלום מתמלא אושר
וחיוכים עם כל מילה שהיא אומרת, והיא לא החסירה במילים, והוא
גם לא. בסוף הערב, השעה שתיים בבוקר, למעשה, היא אמרה לו שהוא
נורא מוצא חן בעיניה, ושהיא רוצה שהם יהיו ביחד. שלום שתק
לרגע, ואז צרח בכל הפאב "יייישששששש!!!!" והיא ציחקקה, ואז
התחילה לצחוק ממש, ובסוף הוא בא אלייה, רכן ונישק אותה על
הלחי, והיא קמה והם התחבקו, חיבוק מלא אושר ואהבה. "גם את נורא
מוצאת בעיניי," הוא אמר לה, וצחק כמו מטורף, והיא חייכה חיוך
רחב מאוד, והברמן חייך, וכולם חייכו באותו ערב, למראה הזוג
המושלם. הם יצאו מהבר, היא נתנה לו את הטלפון שלה ואת הכתובת,
והוא נתן לה את שלו, והם התנשקו, נשיקה מלאת אהבה ותשוקה, היא
יודעת לנשק, חשב שלום. גם היא חשבה, אבל הסיפור לא עליה, הוא
על שלום. הם נפרדו בקושי, היא אמרה לו שיתקשר, והוא אמר "מה?
את חושבת?" וציחקק, והיא צחקה מכל הלב, כל כך חמוד, היא חשבה.
ואז הסתכלה אחורה לראות את אהובה החדש ואולי הנצחי נעלם מעבר
לפינה, ובמקום זה ראתה אותו נדרס למוות ע"י משאית ענקית שלאחר
מכן התגלה שנעשה בה השימוש בטכנולוגיית מזעור רעש חדשה
ומודרנית, וכך שלום לא שמע אותה מתקרבת. היא רצה אליו, ורכנה
אליו, והוא הסתכל אליה, עוד לא מת, רק שנייה לפני. פתאום, לנגד
עיניו, השתנתה האישה לאלוהים, והוא אמר "פיספוסים עם פיספוסים,
ויצירות מופת עם יצירות מופת," והשתנה חזרה לאישה המדהימה,
שבכתה את כל הפנים שלה, או שכך זה נראה.