הם עמדו והסתכלו למעלה.
ככה כבר הרבה זמן הם לא זזים ממקומם. פשוט מסתכלים למעלה,
אפילו לא ממצמצים.
כל בוקר אני הולכת לראות אם הם עדיין שם. קצת מרחמת עליהם.
הייתי משתגעת אם הייתי צריכה לעמוד ככה אפילו כמה דקות.
נראה שהם מחכים. ניסיתי לברר עוד כמה זמן הם מתכוונים לעמוד
ככה אבל הם לא דיברו איתי.
חשבתי שהם כועסים עלי. ניסיתי להזכר אם אי פעם עשיתי להם משהו
רע. היתה לי הרגשה שהם חדרו לי לראש וגרמו לי לשכוח את מה
שעשיתי כדי שיהיו לי רגשי אשמה. כדי שלא אוכל להתנצל. כדי
שאגיע למסקנה שלא עשיתי להם דבר ואז הם יוכלו להמשיך לכעוס
עלי.
בפעם האחרונה שהלכתי אליהם לא חזרתי יותר.
כשהגעתי שמתי לב שאחד מהם נעלם. שאלתי מה קרה לו ושלושתם
הרכינו את ראשיהם למטה. שאלתי אם הוא קפץ או נפל ואם יחזור.
אבל לא קבלתי תשובה.
עמדתי איתם והסתכלתי גם אני למעלה. בתוך תוכי התחלתי להאמין
שיש למה לחכות, שאם אעצום את עיניי לשניה אפספס משהו.
אין לי מושג כמה זמן הייתי שם. איבדתי כל תחושה.
כל מה שהיה לי זה אני, התהום והשמים.
לא זזתי. אני חושבת שבשלב מסוים גם הפסקתי לנשום. לא היה לי חם
או קר. שמעתי הכל אך לא יכולתי לדבר.
הסתכלתי על העולם העולם מזוית משונה מאוד. הוא החזיר מבט ועצם
את עיניו.
באיזשהו שלב התחלתי גם אני להעלם.