אני יושבת כאן בחדר, מנסה להבין למה!
למה אחרי הרבה זמן שהוא רדף אחרי ואני נשארתי אדישה
שהוא כל כך רצה אותי ואני דחיתי אותו
שהוא היה האופטימי שאני יהיה שלו ואני לא ראיתי שום סימן לכך
באופק
שהוא חכה וחיכה ואני היתי חסרת התחשבות

אני מנסה להבין איך קורה שכשהוא מוצא את זו שכן תחזיר לו באותה
מידה שלא כמוני, אני מראה מסכה, מסכה מחייכת מלאת תמיכה ושמחה
בשבילו שהוא מאושר סוף כל סוף,
ומאחורי אותה המסכה?
מאחורי המסכה הזאת אני שבורה , שרופה, מרגישה שמשהו חסר! משהו
שכל אותה תקופה היה לידי תמך, החמיא, היה עם הכי הרבה סבלנות
בעולם... אבל עכשיו? עכשיו הוא כבר לא כאן! אין מי שיעלה את
הביטחון, אני מרגישה כאילו הוציאו לי איזה משהו חשוב
מהגוף....

עכשיו כשהוא עובר הלאה אני רוצה בו, לידי, הרבה יותר לידי,
שיהיה כמו אז...