ביטון ישב בצריף האפסנאות בגופיה, ממתין לגדוד שירד מהקו. עוד
שעתיים ואז תתחיל מהומת אלוהים של יום השחרור.
המחנה היה אוסף צריפי בטון עם שבילי אספלט מבוקע ביניהם. גדר
רשת עם סלסולי תייל תחמה את המחנה מתוך מרחבי השממה המאובקת.
אל הגדר נעקדו שקיות ניילון שנדדו במרחבי המדבר והכתימו בכתמי
צבע דוהים את הנוף החד-גוני.  ביטון הציץ החוצה. כלום. פשוט
כלום. מאופק לאופק רק הקימורים השמוטים של הגבעות הדהויות
ושמיים מאובקים. לא עץ, לא כביש, סוף העולם בקצה דרך ללא
מוצא.
ביטון קם להרתיח מים לקפה על הגזייה. מבעד לדלת החצי-פתוחה
הבחין בדמות קטנה נסמכת אל הגדר.
' הלו חייל' קראה הדמות.
היה זה ילד, אולי בן עשר או אחת-עשרה, עטוף במעיל
צבאי-אמריקאי.
המעיל הגדול השתלשל עד מתחת לברכיו, כמעט מטאטא את הרצפה.
' הלו הלו  חייל'  קרא הילד שוב. ביטון התעלם. לזה באמת לא היה
לו כוח. נסוג אל מעמקי האפסנאות, אל בין ערמות הקיטבגים וחומות
שקי השינה, בדרך המתפתלת אל הגזייה.
וההוא לא מרפה . 'היי חייל' ושוב 'הלו חייל' .
ביטון הדליק את האש בגזייה, הניח עליה את הפינג'אן עם המים
ומדד לתוכו קפה וסוכר. הקול מבחוץ מתעקש ונוקש ומנסה למצוא דרך
פנימה , 'היי חייל ' ו 'הלו חייל' וגם 'בוא הנה חייל'. ושוב
ושוב.
ביטון נשבר. ' לך לך מה אתה רוצה?' נבח אל מעבר לדלת.
,'תביא תירס, תביא לוף, תביא ריבה, חלבה...' חינחן הילד.
'אין עכשיו, תבוא מחר ' ניסה להיפטר.
' אבל מחר אתם כבר לא פה ' - כך הילד, ערמומי.
ביטון היסס. ' אלה צריך לגמור אותם כשהם עוד קטנים' נזכר ששמע
כבר הרבה פעמים. ' אלה כמו זבובים - אחד מוצא משהו באים אחריו
עוד אלף' . יעמדו ליד הגדר יצעקו ינדנדו בסוף יקללו, יזרקו
אבנים, יהיה בלאגן. מה הוא צריך את זה ועוד ביום שהגדוד
משתחרר.
'  תביא, תביא יללה, אני הולך ואף אחד לא יבוא ' -  עונה ההוא
כאילו קרא את מחשבותיו.
ביטון לקח שתי 'חמישיות'  מנות קרב פתוחות. בין כה וכה אף אחד
לא חתום עליהן. התקרב לגדר והשליכן מעליה לעבר הילד. קופסאות
השימורים התפזרו מתוך אריזת הקרטון והתגלגלו באבק. הילד רץ
אחריהן, מלקט אותן אל כיסי מעילו הגדול.
מאחורי קפל קרקע התרומם לפתע איש זקן ,ואיתו כלב מרוט פרווה
שפצח בנביחות צרודות. ביטון הביט בהם מופתע. הזקן חייך אליו,
חסר שיניים ומלמל בהתלהבות.
' יללה תסתלקו' קרא ביטון לעברם 'יללה'.
הזקן דידה בעקבות קופסאות השימורים ומסרן לילד, והכלב רץ בינהם
הלוך וחזור. 'נו יללה ללכת - נגמר' קרא שוב. ביטון נלחץ. הנשק
שלו איפושהו באפסנאות והמחסנית בכלל בתיק של הבית. באמת שמוכרח
להיפטר מהם - הסמג"ד תכף מגיע והמם-פא מפקדה עם כל שאר
האפסנאים.
ביטון זכר מקום אחר, ארץ אחרת, חיילים אחרים. הוא גר  עם הדוד
מנאש ליד המסילה, מול המחנה הגדול, שעל שפת הים. גם לדוד מנאש
כמעט לא היו שיניים. היו חוצים את פסי הרכבת אל עבר גדר המחנה,
למכור סיגריות-מציתים-גומיות- סכיני-גילוח, לאסוף תרמילי
כדורים, למצוא ארגזי תחמושת ריקים. ביטון הביט בהם. הם הלכו
והתרחקו, פוסעים על פסי הרכבת והכלב הגדול רץ לפניהם, חוזר
אליהם ושב ומתרחק.
כשנמוגו נותר רק ענן אבק קל.