ישבנו שם, בעמק מטונף, גבעות מכסות אותנו כמעט מכל הכיוונים.
היה חשוך מאוד, השמיים היו שחורים, וירד גשם, הרבה גשם.

המקום היה מלא בבוץ, וטינופת בכל מקום.
היו סביבנו בניינים נטושים, החלונות שלהם היו שבורים,
הקירות היו חלקם סדוקים חלקם חרוכים.
והמקום נראה זרוע הרס לחלוטין.

ישבנו שם, שנינו, זהים, אך שונים כל-כך,
אני, וגשם.

תמיד היינו כאן, במקום הזה.
אני שנאתי להיות כאן, אבל לגשם זה לא הפריע.
אני ישבתי בפינה, על איזה סלע, צמוד עם גבי לקיר אבן גבוה.
גשם ישב כמה מטרים ממני, על סלע אבן,
הוא החזיק ענף עץ קטן וחרט דברים בבוץ.
גשם היה לבוש במכנסי עור שחורים שנתפרו כמה וכמה פעמים כדי
לאחות את הקריעות הרבות,
וחולצת עור תפורה גם היא מטולאת בכמה מקומות.
שיערו השחור והרטוב הסתיר את עיניו, אך ידעתי שהן היו גדולות
ושחורות,
שהיו מסוגלות לחדור דרכי אל תוך מעמקי הנשמה.
קשה היה לי להסתכל לגשם בעיניים, היה בהם כל-כך הרבה כאב. הוא
לא הראה אותו, אבל הרגשתי אותו זורם ושורט את כל גופי ברגע אחד
של מבט ממנו.

"גשם... למה אתה כל-כך שונא אותי ?.." שאלתי אותו,
גשם לא נראה כאילו השאלה הגיעה אליו בכלל והמשיך בעיסוקיו,
פניו החיוורות-לבנות היו קונטראסט
לשיערו ועיניו השחורות ובערו במעין בוהק מלאכי שכזה, הוא היה
כל-כך יפה.. כל-כך מושלם.
"גשם?.." שאלתי שוב, מודאג קצת.
קולו עלה מתוך האוויר, בהתרעמות עצומה, כאילו לא בא ממנו עצמו,
אלא מתהודת העולם שבו היינו,
מהאדמה, השמיים, הברקים, הרעמים, קולו היה כרעם נוראי, אך רהוט
להפליא.
"אתה כל-כך מעורר רחמים..", זה נאמר בלי שגשם יביט לעברי, הוא
כמעט ולא הסתכל עליי
כשדיברנו בדרך-כלל, תמיד היה בוהה בבוץ המטונף או
בכל-דבר-יותר-מעניין-ממני-אחר,
אבל כמעט מעולם לא בי. ולא היה כאן אף אחד מלבד גשם,
והרגשתי כל-כך לבד.
רבות תהיתי מדוע גשם עצמו לא מנסה לדבר איתי, ורק אני הוא זה
שמקיים שיחות בינינו,
הרי לא היה לי עם מי עוד לדבר מלבד גשם, ולמרות כל זה, אהבתי
את גשם יותר מאשר את עצמי.
הייתה לו נוכחות עצומה, והוא היה כל-כך יפה..  גשם... נשבתי
בקסמו, נשבתי לחלוטין.

"בבקשה, אל תדבר אליי ככה..", השפלתי את מבטי.
הוא הסיט את שערותיו הרטובות ממצחו ולחש, "אני יודע שאתה
רוצה שאני אמשיך,
כי בתוך תוכך אתה אוהב להרגיש קורבן, זה הפך לטעם שלך לחיות,
אחרת כבר מזמן היית מוטל
באיזו סמטה מלוכלכת, לבד, מצפה למוות מהיר ונטול כאבים..", הוא
הרים את מבטו אליי,
אישוניו התרחבו בעיניו השחורות, "אתה יודע את זה בדיוק כמו
שאני יודע את זה, תפסיק עם התמימות
הזאת שאתה מסגל לעצמך, זה גובל ברחמים עצמיים נוראיים".
דמעות דם החלו לזלוג מעיניי, הוא ידע בדיוק איך לפגוע בי.
"דיי גשם.. בבקשה.. אתה מכאיב לי ...", לחשתי בקול שבור.
גשם השליך את הענף. הוא קם על רגליו, תחב את ידיו בכיסיו,
הסתובב והתחיל ללכת לאיטו,
עם הגב מופנה אליי.

"אתה יודע שאתה צריך אותי, בלעדיי אתה כלום, אפס, חסר ערך או
תועלת, והמזוכיזם הנרקסיסטי שלך
והרגישות השברירית יגמרו אותך. אני מחזיק את שנינו בחיים,"
הוא הסתובב והחווה בתנועת יד, בכך שקפץ את אגרופו כלפיי,
"..הסבל, הבכי והדמעות שמקיפות
אותנו כאן, אני מוצא להם משמעות! זה יכול להיראות לך ממש
נורא, להיות עצוב ולבד, אבל אתה יודע שאנחנו לא יכולים להיות
בקשר עם אנשים ושאנחנו מסתדרים יותר טוב לבד, אני ואתה. כמובן
שאתה חלש יותר, אבל אני כן מתחשב בכך. בגלל זה אני מציע לך
שוב,
תפסיק עם הבכי ותכיר במצב כפי שהוא.
או שתצטרף אליי ותשלים עם העובדה הזאת, או שאני אחסל אותך
לגמרי, ויהיה רק אני.
אתה הרי יודע שזה יקרה בסופו של דבר, אני רק רוצה לחסוך לך
כאבים מיותרים.
בכל מקרה תהליך ההתהוות בהתעצמות מלאה, אז לא מזיז לי גם אם
תבכה עד מחר," קולו נהיה חזק יותר ויותר, אישוניו השחורים
התרחבו וכיסו את כל חלל עיניו, כך שעיניו היו שחורות לגמרי,
בתוך פנים חיוורות ומלאכיות, "..כי אני הסמכות האלוהית
עכשיו, ואני יכול לחסל אותך בהינף יד, יצור עלוב וחסר
תועלת," הוא התקרב לעברי במהירות שלא תשוער, ולפת את גרוני
בחוזקה בעזרת ידו הימנית, קולו היה עכשיו בתהודת העולם, כחלק
ממנו, כאילו תמיד היה שם, מתרעם באימה, וקולי דעך וכמעט ולא
נשמע, מבעד לדמעות, מבעד לפחד העצום, חושש מפני מה שעלול לעשות
לי, חושש מאובדני,
אבל יותר מכל, מכך שאאבד את חזותו מעיני, את תווי פניו השווים
ליצירת מופת, "..גשם.. בבקשה.. אל.... אל תכאיב לי.. אני רוצה
להישאר.. איתך.. ", הוא הביט בי בכעס רב, עיניו השחורות לכאורה
חסרי הבעה,
אך היה שם כאב שאני גרמתי, הבנתי מה שהוא הבין גם כן, אני הצד
הרגיש, השאפתן, התמים והרומנטי,
וגם גשם כזה, אבל הוא מדחיק את כל אלה, כי הם לא נחוצים לו,
בתהליך ההתהוות, אני רק גורם מפריע,
ולכן, למרות כל הזמן שהיינו יחד, אחד כחלק מהשני, גורלי להיעלם
ולהחדל.

כשידו הימנית בלבד תופסת בצווארי, הרים אותי באוויר, כשרגלי
היו בכמה מטרים מהרצפה,
גשם היה כל-כך גדול עכשיו, וידעתי שזה לא יפסיק מכאן, הייתה לו
גלימה ארוכה, בצבע ארגמן כהה,
היו בה קרעים רבים, אך היא הייתה מרשימה ביופייה, הוא היה לבוש
עכשיו כקיסר גותי עצום,
כמושל על ממלכתו, ואני הייתי כלום, חסר משמעות. הוא השליך אותי
בעוצמה כ-10 מטרים ממנו,
לעבר קיר של אחד מהמבנים הנטושים, פגעתי בעוצמה כה רבה,
והרגשתי איך עצמותיי, אם אכן היו שם,
מתנפצות. נפלתי על הבוץ הרך, חסר משמעות, חסר תועלת.
קירבתי את בירכי לחזי, ושכבתי מכורבל שם, במקום חסר זמן או
מרחב, כל-כך הרבה זמן,
מבוסס בדמעותיי ובסבלי העצמי, מחכה לסוף, ממרר בבכי, מביט בגשם
ביראת כבוד עצומה,
מודע לכך שבקרוב הוא יחסל אותי סופית, הוא הלך לו לאיטו,
בצעדיי ענק אך בנוכחות עצומה, מלאכית,
אלוהית כמעט, אל עבר כס המלכות, שלא היה שם קודם, אבל רק התפאר
יותר עם כל רגע שעבר.
גשם חזר לעיסוקיו, בעוד אני שכבתי כאן, מצפה למוות, לבד,
במעמקי האינות.