חברים הכי טובים. מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו ביחד, משחקים
צוחקים. תמיד חברים הכי טובים, כאלה שמאיימים על בני הזוג אחד
של השני. הרי לא פעם היו לנו בעיות עם זה נכון?
"חברה שלי מקנאה בך" אמרת לי תמיד בפרצוף מחייך, "בי???" הגבתי
תמיד בפליאה. היית החבר הכי טוב שלי אבל למה בת זוגתך מקנאה בי
אף פעם לא הבנתי..מה הקשר בין ידידות לחברות? היינו צעירים לא
הבנו מה רוצים מאיתנו שאמרו לנו שאנחנו עוד נתחתן. מי ידע אז
מה זו חתונה...רק רצינו ללכת מכות, לשחק, ולצחוק.
גדלנו קצת..זה לצד זה. התחלנו להבין את הקנאה הזו של בני הזוג
אז כשזה היה רלוונטי השקענו בהם קצת יותר. עדיין היינו תמיד
מדברים מתייעצים אחד עם השני.
אמרת לי פעם: "זה כ"כ נוח שיש לי אותי בבת תמיד!" וזה היה כ"כ
נכון גם אני הרגשתי ככה. הוא היה חלק בלתי נפרד ממני פשוט החלק
הגברי שבי. לא היינו כל כך דומים אבל פשוט השלמנו אחד את
השני.
שנה אחרונה של תיכון. כל אחד מאיתנו עם חבר/ה. חבר שלי מאוד
אהב אותו, אבל גם שנא אותו בו זמנית. "אני מפחד ממנו" הוא אמר
לי פעם, "לעולם לא יהיה בינינו מה שיש בינכם". "נכון" אמרתי
לו, "אבל לעולם לא יהיה ביני לבינו מה שיש בינינו".
ערב ואתה מופיע אצלי בחדר בפרצוף לא ברור. כאב לי שלא יכולתי
לראות על הפרצוף שלך מה קרה, ביקשת לדבר, ביקשתי מבן זוגי
ללכת. הוא כעס, אני לא.
אמרת שהיא דיברה איתך, אמרה לך שהיא לא מסוגלת יותר.
"אתה אף פעם לא תסתכל עלי כמו שאתה מסתכל עליה" היא אמרה לך.
התנצלתי בפניו. ביקש ממני להפסיק. שאל מה יהיה? "כל פעם נצטרך
להאבק בכולם כדי להצדיק את היחסים בנינו?" לקחתי את ידו,
הוא שם ראש על רגלי ואני ליטפתי אותו. אמרתי שיהיה בסדר, שהוא
ימצא מישהי שתקבל אותו כמו שהוא, והוא תיקן: " אותנו כמו
שאנחנו"
גיחכתי. שאל אותי אם הוא סיבך אותי עם בן זוגי שהופיע ככה.
עניתי שלא. שגם הוא לא מבין אותנו אבל אין לו ברירה, "אני אף
פעם לא אוותר עליך, ואם הוא לא מוכן להשלים עם זה אז הוא יכול
ללכת". קמת.
העינים שלך נצצו, תפסת את ידי והקמת אותי מהמיטה גם כן. עם
החיוך שלך, החיוך הכי מתוק בעולם אמרת לי: "אני יודע איך לא
נצטרך להסביר את עצמנו לאף אחד, אני יודע איך נהיה הכי מאושרים
בעולם..." ביקשתי שיגלה לי את הסוד...ביקש להראות לי. הסכמתי.
הנשיקה היתה הדבר הכי יפה שיכל לתת לי. "אני אוהב אותך, תמיד
אהבתי אך לא חשבתי על זה. עכשיו כשאמרת את מה שאמרת..הבנתי שגם
אני לא אוותר עלייך לעולם."
מאז אנחנו ביחד. כולם היו כל כך מאושרים לגלות את זה, "הגיע
הזמן...הרי זה היה כל כך צפוי" היינו כל כך מושלמים ביחד, כל
כך אוהבים, כל כך מאוהבים.
התיכון הסתיים, צבא לפנינו, כל אחד במסלול שלו. אני בקורס ואתה
בקורס, מתראים פעם בשבוע/יים. כל כך מתגעגעים. בחיים לא אהבתי
ככה מישהו קודם. אמרתי לך את זה כל כך הרבה.
סוף שבוע, חזרת הביתה ישר לזרועותיי... אכלנו צהריים ואני
הצעתי שנלך לישון קצת. "לא, בואי נלך לטייל, יום יפה בחוץ"
אמרת
"אתה כל כך עייף אני רואה את זה עליך, כל השבוע התאמנת ושמרת
אתה חיב לנוח קצת" אמרתי וחיבקתי אותו, "אתה כל כך ממהר תמיד,
שב רגע תנוח יש לך את כל החיים לפניך..." כמה שהייתי מטומטמת.
אתה לא הסכמת איתי, יצאנו לטייל, היה כל כך כיף, נסענו לצפון
טיילנו ישנו על החוף. זה פשוט היה מושלם. רק אני ואתה.
נגמר הסוף שבוע, חזרנו לצבא, היה כל כך קשה להפרד באותו יום
ראשון בבוקר אחרי סוף שבוע שכזה. ביקשת עוד נשיקה לדרך. ועוד
אחת, ועוד חיבוק ועוד שניה לראות אותי. "אני כל כך אוהבת אותך,
אתה יודע את זה נכון?" חייכת העמסת את חפציך על האוטו שלך
חיבקת לחשת לי באוזן "את לעולם לא תדעי מה אני מוכן לעשות
בשבילך, שהרי את כל העולם אני אביא לך. אני חי בחלום מהרגע
שהפכנו להיות ביחד, ואני ממש לא רוצה להתעורר" נישקת והלכת.
ואני עם דמעות בעינים מהתרגשות מנופפת לך לשלום. אם רק ידעתי
שזו הפעם אחרונה שאראה אותך...
יום רביעי, הטלפון מצלצל, "יפה שלי, רק רציתי לומר לך לילה
טוב, אני עולה לשמירה אז נדבר כבר מחר. אני אוהב אותך" "גם
אני" אמרתי לתוך שפורפרת ריקה כיוון שהוא כבר ניתק לרוץ לשמור.
זה היה לי מוזר כי תמיד הוא התקשר אלי מספיק זמן לפני כדי
שיהיה לנו זמן לדבר, אבל לא התעמקתי בזה.
04:00 לפנות בוקר 20/02/02 הפלאפון שלי מצלצל. אני רואה את
שמו על הצג, "אבל מה הוא עושה בבית אני חושבת לעצמי..." עונה,
ושומעת רק בכי בצד השני של הקו. מבקשת שידברו אלי...ואמא שלו
בקושי אומרת את שמי. ביקשתי שתרגע ותגיד לי מה קרה? היא לא
הצליחה להוציא מילה. לא הבנתי, חשבתי שקרה משהו לאבא שלו...לא
תיארתי לעצמי... אמרתי לה שאני לא מבינה כלום...אמרתי לה שאני
אתקשר אליך ואבקש ממך להתקשר אליה...אולי אתה תבין אותה...ואז
שמעתי את המילים שלעולם לא יצאו לי מהראש...
הוא מת!
"איך לך מושג על מה את מדברת" אמרתי לה, דיברתי איתו
בערב...הוא הבטיח לדבר איתי היום...הדמעות התחילו לעלות, למרות
שלא הבנתי למה? היה לי ברור שהוא יתקשר עוד מעט ויסביר לי מה
קורה כאן...
ניתקתי לה את הטלפון והתקשרתי אליו..."הי, אם הגעתם הנה אז אני
או שומר או עם החברה. תשאירו הודעה" ביקשתי ממנו שיתקשר אלי
דחוף...שאמא שלו ירדה מהפסים...ושאני אוהבת אותו כל כך.
פתחתי את הרדיו, "מחבלים נכנסו לעמדת שמירה במחסום עין עריק
וירו לכל עבר, כרגע ישנם שישה הרוגים מכוחותינו, הודעה נמסרה
למשפחותיהם" לקחתי את הדברים ונסעתי אליך הביתה. המשפחה שלך
היתה שם. כולם עם עיינים אדומות ואני לא מבינה... אחיך ניגש
אלי וחיבק אותי. התפרק לי על הכתף ואני מנסה להחזיק אותו...
הוא מרפה ואני נכנסת לחדר שלך וסוגרת את דלת...החדר כמו שהוא
תמיד, עם תמונה שלנו ליד המיטה, עם תמונה שלך עם המשפחה בסיום
קורס הקצינים, עם הריח שלך והנוכחות שלך אבל בלעדיך...
