זה היה יום עצבני שכזה, שום דבר לא הצליח, מזג אוויר מחורבן 40
מעלות בצל, והמזגן לא עובד והדוד נתקע ויש רק מים חמים ושורף
כבר מבפנים, תל אביב לא נראתה כל כך מיוזעת מקודם. כל החלונות
בבית פתוחים והשכונה נראית רגועה, אין נפש חיה ברחובות- כולם
במזגן. איש מחפש במרץ אחר גורלו, רץ מתחת לחלון שלי ואני
מסתכלת, הוא עושה ג'וגינג כנראה, רוצה להיות צעיר. ממשיך לרוץ.
נתקל בכלב של הליברמנים, נבהל קצת כי אחרי הכל זה רוטווילר
ענקי. האיש ממשיך לרוץ. גברת ליברמן הולכת ברחוב עם הכלב. היא
כנראה שוב הולכת לחכות בתחנת האוטובוס. היא כנראה תשב שם שוב
שעתיים וכדומה ותחכה עד שהאוטובוס המאסף יגיע. היא עדיין מקווה
שהבן שלה יחזור הביתה, עדיין רוצה ודואגת. אישה טובה. תמיד
לבושה בקפידה, עם כובע פרחים וסלסלת עוגיות, מקל הליכה להכלב
שלה שתמיד לידה והיא בתוך הלב יודעת שהוא אף פעם לא יחזור, אבל
עדיין...אולי יש תקווה... גברת ליברמן כבר עברה את הבניין שלי
ונעלמה מאחורי הפינה. שם נמצאת התחנה. השכנה ממול תופסת את
תשומת ליבי. נערה צעירה, בת 20 בערך, נראית כמו ילדה. תמימה.
היא גרה עם החבר שלה והיא כרגע מחכה שהוא יחזור הביתה, היא
הולכת מצד לצד במהירות עצומה, יש לה סוד שהיא רוצה לספר לו,
בטח משהו קרה. היא פוטרה, היא התקבלה, מישהו מת, אולי היא
בהריון. וחשבתי לי אולי להזמין פיצה או לבשל אבל אין לי את
הכוח להיזכר בעובדה שאני רק אחת ואין לי למי לחכות. השרב לא
נשבר והרוח מטיסה את העלים בעצים ולפחות מקררת קצת את הזיעה
מעליי. טלפון בדירה ממול והצעירה עונה. ואחר כך מתיישבת, מנידה
בראשה להסכמה, מנסה  להיראות קשוחה. מסיימת את השיחה ועדיין
במבט קשוח מביטה במראה ואז נשברת, ובכביש מכונית נכנסת לחניה,
זה הוא? זה האביר שלה? הוא עולה למעלה ומדליק את האור בחדר
מדרגות, מסתכל על הדואר ונכנס הביתה. הוא רואה אותה בוכה ושואל
למה. היא מספרת ובוכה והוא צועק על רגשנותה. היא נבהלת ורצה
לאמבטיה והשכנה מהקומה מעליהם מגבירה את הטלוויזיה, היא יודעת
מה יקרה. וגם אני יודעת אז אני סוגרת את החלון ומדליקה את
הטלויזיה.
מחר כבר ישבר השרב, יהיה יום יפה.