אמא שלי עבדה פעם בבית ספר רמת- שרת, סתם בית ספר יסודי מסריח
באיזה שכונה אמידה בעיר. יום אחד, נסעתי לשם אחרי ביה"ס בקו 21
; האוטובוס עשה המון פיתולים בעיר עד שהגיע לשכונה, ואני הייתי
כמעט לבד באוטובוס ובכלל לא הבנתי איפה אני. ירדתי מהאוטובוס ,
ושאלתי את הנהג אם הוא מגיע לבי"ס הזה , אז הוא סתם התעצבן
ונסע.
התחלתי ללכת ולא ידעתי מה אני עושה. פתאום ראיתי איזה בחורה
מתקרבת, ושאלתי אותה איפה הבי"ס הזה, אז היא אמרה לי שהיא
הולכת בדיוק לשם
וירדנו במין שביל אפר והבנתי שהייתי רק במרחק של איזה מטר משם.
בקיצור, הגעתי לבי"ס ואמא שלי אמרה שהיא כבר דאגה לי ורצתה
לטלפן הבייתה .
אח"כ ישבתי שם ולא ידעתי מה לעשות בבית ספר הגדול הזה , אז
הסתובבתי ופתאום ראיתי את התמונות מחזור של אלה שגמרו את הבית
ספר. ראשים קטנים מודבקים על לוח כחול גדול . עברתי על פני כל
הפרצופים המחייכים ואז ראיתי פרצוף של איזה ילדה שקראו לה שירה
מנור. והיא הייתה נורא שונה מכולם, היא הייתה בלונדינית עם
עיניים כחולות, יפה כזאת עם חיוך עצוב.
אחרי כמה ימים אמא שלי כתבה הערכות לתלמידים שלה, ובאחד הדפים
ראיתי את השם של השירה מנור הזאת, אז קראתי : "לא מרוכזת,
מפריעה, כוססת ציפורניים עד זוב דם " ושאלתי את אמא שלי מה
הבעיות של הילדה הזו, אז אמא שלי אמרה גם שיש לה הפרעות אכילה.

ראיתי אותה בהצגת סוף השנה של הבי"ס , זה היה באולם גדול בבית
ספר 'בויאר' , והיא שיחקה שם איזה פרחה כזאת. היא לבשה חצאית
קצרה וגרביונים והיא התאפרה באיפור כבד והיא הייתה גבוהה , יפה
ורזה עד מוות.
אח"כ אמא שלי הלכה לדבר עם כל המורים על ההצגה, ואני התגנבתי
אל מאחורי הקלעים כדי לראות את השירה מנור הזאת שסקרנה אותי כל
כך.
בהתחלה לא מצאתי אותה, כי היו המון ילדים -  אבל אז ראיתי אותה
מורידה את האיפור מהפנים שלה עם מגבונים והיה לה את המבט העצוב
והעייף הזה כמו בתמונת מחזור.
"שירה?"
היא קפצה מרוב היא הסתובבה, כמעט בהלה, והביטה בי בתמיהה.
"מי את?"
"אה..."
"ילדה, מה את רוצה?"
"אהה..."
הסתכלתי על הציפורניים שלה, שהבשר מסביבם היה מקולף ומכוער
והציפורניים שלה אכולות מצופות בלק אדום מגעיל.
והסתכלתי על הרגליים שלה שנראו כמו שניי מקלות , ובכלל- היא
הייתה מכוערת; אבל רציתי להיות כמוהה , לא יודעת למה.