יושבת לי על המיטה, מכורבלת בעצמי, בתנוחת עובר.
החדר חשוך, ואי אפשר לשמוע כלום-חוץ מהנשימות שלי.
נזכרת במה שהיה אתמול, מצטמררת קימעה, אך מצד שני מעלה חיוך
קטן בזווית הפה.
מנסה להבין איך כל כך הרבה רגשות יכולות להתקיים בבן אדם אחד
בלי שהוא פשוט יתפוצץ.

                                       

"אתה אוהב אותי?"
"כן, ברור"
אז תגיד לי את זה..."
נו טוב...אני אוהב אותך. אז חשבת על מה שדיברנו...?"
"כן..."
"ו...?"
"אני ממש לא בטוחה בקשר לזה..."
"מה יש לא להיות בטוחה? אם את באמת אוהבת אותי אז את גם תרצי
לשכב איתי..."
"זה לא תמיד הולך ככה..."
"אז פשוט תגידי שאת לא אוהבת אותי וזהו"
"אבל אני כן"
"אז תשכבי איתי"

                                       

ואני כרגע יושבת לבד בחדר, חושבת על כל מה שהיה אתמול, על
השיכנועים הבלתי פוסקים שלו, על עצמי שלבסוף הסכימה...
מעבירה את כל הפרטים שוב ושוב, כמו איזה פטיפון מקולקל.
ויש לי כל כל הרבה שאלות, ואפילו לא תשובה אחת...
ועם כל שאלה, הגוש הענקי הזה שיושב לי על הלב הולך וגדל...

אולי זה היה הדבר הנכון?
כי הרי הפעם הראשונה אמורה להיות עם בן אדם שבאמת
אוהבים...השאלה היא האם אני באמת אוהבת אותו...כי אני באמת
מתחילה לפקפק בזה...
אבל מצד שני זה כל מה שנשאר לי, טיפת התמימות הזאת...
מין קו הגנה אחרון, לפני שאני מתחילה להתבגר...קו ההגנה האחרון
מפני עצמי.
אז זה המשמעות של זה בעצם?
כי אם כן, אז הכל די חסר משמעות בעצם...
ואני מרגישה את הריקנות מחלחלת לתוכי, ואני מרגישה את הכאב
זורם פנימה...
והדמעות זורמות, אבל הן לא מנקות, והזוהמה אינה נשטפת ממני.
ואני מרגישה את הכאב פועם בי, מין לב שני, והפעימות מתחזקות
לאט לאט, ואני יודעת שיום אחד הן יגברו על פעימות הלב שלי...

ואני יושבת לי פה בחושך, שכאילו מגן עלי מפני העולם, ולוחשת
בשקט בשקט, פעם אחר פעם, כאילו מתוך תפילה: "הלוואי שכל זה לא
היה קורה, הלוואי שכל זה לא היה..."