ואתה מתחיל להרגיש שכל מקום שלא תפנה אליו את הראש חסום בקיר
בגובה של לפחות חמישה מטרים. אנשים סביבך לא מבינים מה קורה
איתך. "אתה בסדר?", "מה אתה עצבני?", ומשפטים כאלה רק מוציאים
אותך יותר ויותר מהדעת! אתה כבר לא יודע לאן לפנות ורק רוצה
לצעוק צעקה כזאת שתערער את כל יסודות העולם ושיבינו, שפעם אחת
סופסוף אנשים יבינו שאתה! אתה! אתה! אבל אתה לא יכול
לצעוק. הצעקה תקועה לך בגרון מכוח ההגיון שאצלך תמיד מנצח.
ובמקום צעקה אתה רק שואף ונושף נשימות חזקות, מקווה שאחת מהן
תהיה האחרונה. ואתה מת, פשוט מת לישון ולא מסוגל להכריח את
עצמך להכנס למיטה ולתת לדיכאון הזה לשלוט בך סופית.
אתה מתישב מול המחשב וכותב. אתה מנסה להעביר תחושות במילים
חושב שאולי דרך המילים יתגלו לך התשובות, יתבהרו הדברים. ובאמת
אתה מצליח להוציא משהו מתוכך וכבר מרגיש שהנה, הנה אתה ממש ממש
יוצר ,אבל כמובן שאז צריך להכנס לחדר מישהו שהוא בדיוק
המישהו שאסור לך לדבר איתו עכשיו והוא מוכרח עכשיו עכשיו מייד
לסדר משהו במחשב. אתה כבר אבוד. אתה חושב שאולי הוא ילך ואתה
תמשיך מהיכן שהפסקת, אבל בפנים, בלב, אתה מודה ואתה יודע שאתה
כבר אבוד. היום לא תיצור. היום לא תיצור.
                                                           
                                 וכי מהי חצי יצירה?