היא הייתה הבחורה הכי חיונית בעולם. באמת. יש בחורות שאומרים
עליהן שהן יפות, יש מחויכות ויש נחמדות, אבל ויטה הייתה פשוט
בחורה חיונית. הרגשתי אנרגיות-חיים בוקעות ממנה עם כל צעד. מין
קרני-שמש כאלה של יום לבן שקרנו ממקום לא ברור. גם מהעיניים,
כמובן, אבל גם מהשפתיים, ומהידיים. לפעמים היה נראה שגם
מהחולצה...
ויטה הייתה נכנסת והאור היה ממלא את כל החדר. ואוויר רענן,
כאילו נכנס טעם החיים עצמו. זה היה מוזר, כי היא הייתה קטנה
כזאת, גוזל. היא גם הייתה ילדה יפה, חוץ-מזה.
מטר 55, 40 קילוגרמים. רק מי שראה יכל להבין איך היא יכלה למלא
חדרים באור לבן ובאוויר רענן. היא הייתה זהב. פשוט, טהור...
אפילו לא סגסוגת. שיער זהב, עור זהב, עיני זהב, אפילו פה
ושיניים. רק גוונים שונים. בשיניים כמעט לבן, בעיניים עמוק
והשיער באמצע, וריח של אוויר, הרים צלול כיין ובלי האורנים.
ויטה.

היא עברה ולא הצלחתי להבין את ההבעה שעל פניה. אף-פעם לא
הצלחתי. היא הייתה נשגבת מבינתי. תמיד. ההבעה שלה תמיד הייתה
רצינית, והיא תמיד חייכה. ועל העיניים שלה היה קשה להסתכל, זה
סינוור.
ככל שהתקרבה לכיווני ריח הטוסטים, הסיגריות והאבק בין המשקופים
שהמנקה של אתמול התעצלה לנגב, נמהל באוויר אמיתי. הקרניים
שהשתקפו ונשברו מהמרצפות האפורות הזדככו והרגשתי שאני נמצא
במקום אמיתי.
ויטה.
היא לא הסתכלה עלי, אם לומר את האמת. לא ממש. הניא המשיכה לדבר
עם החברה שלה ועברה מבלי לשים לב לכך שהדם שאג בעורקים. לא רק
שלי, של כל מי שעמד שם. זה מין דבר כזה ביולוגי, כשיש לידך
הרבה אוויר הדם ממהר לספוג אותו. משהו כזה בערך אני זוכר
משיעורי ביולוגיה הרחוקים, נראה לי.
היא לא הסתכלה, אבל אני הסתכלתי עליה. לא בעיניים, לא העזתי,
אבל הסתכלתי על גבה המתרחק ועל חולצת הבי"ס הגבשושית מכביסות
שהיא לבשה, שבה זהרה כל גבשושית באור ירח נוגה. יש דברים,
חשבתי, שאפילו שמש לא מצליחה להגיע אליהם.
בעודה מתרחקת חזר בהדרגתיות ריח הסיגריות החונק ובחילה מתקתקה
גלשה במעלה בטני. הטוסטים האלה כבר יצאו מכל החורים.

פעם ראיתי אותה עוברת ברחוב. עכשיו היא לבשה שמלה זהובה
שהתנפנפה ברוח-האביב הקלילה. זו הייתה תמונה מושלמת מדי. ילדה
חיונית, זהב שמשתלב בצוף של הפרחים ובטל הבוהק. האוויר היה כבד
מריח הפריחה והתקרבותה גרמה לי להתעטש. משב של רעננות- כשלא
רגילים זה מכאיב, משתק.
ויטה.
מה נשמע נשמה?
לא לבשתי משקפי-שמש וזה היה קשה. עכשיו, זה באמת כאב. כמעט
אמצע-היום, השמש כמעט באמצע השמיים והילדה הזאת באמצע ספקטרום
הראיה שלי. הסתנוורתי.
זהו, אם היא פה- היא פה. יד הגורל, צו החיים.
אבל היה לה חבר. היא אמרה. זה דחף אותי לאחור. הרגשתי שאני
מתכנסת בתוך עצמי וכל  ההילה המסכנה שלי נשאבת במין שואב-אבק
טורבו לתוך נקודה פצפונת באמצע הגוף שלי. קצת שמאלה למטה,
בערך. לא שהתאכזבתי, פשוט...
ראיתי אותה. זוהרת. קורנת. ילדונת. ויש לה חבר.
איך הוא לא מסתנוור?
אבל בוא, ביום שישי תצא איתנו לזובי. יש לו אוטו. תביא את בקי,
ניסע.
איך קוראים לו?
מורט.

בקי היא הבחורה הכי חכמה בעולם.
העיניים שלה שחורות כמו הדיו של כל הספרים שהיא קראה וכל
הדמעות שניגבה. בעיניים האלה אפשר לטבוע אם לא מבינים את ההיקף
שלהן. חוץ מזה, אין בה שום דבר חשוב.
בקי לבשה, כרגיל, מכנס שחור וחולצה שחורה, עם ז'קט שחור שחשדתי
שהוא של אמא שלה. הנעליים שלה נשארו, כמו תמיד, אותן נעלי-לכה
שהיו פעם לבנות אבל היא התעקשה שלא להוריד אותן. גם אנשים
מתבלים, ואותם אתה לא תוריד. פנינים.
בקי חיבקה אותי חיבוק ארוך ובגדיה השחורים חיממו אותי. שני
הצמידים היחידים על ידה הימנית והנזם בנחיר השמאלי היו כסופים
וצלצלו מעט כשהורידה את זרועותיה ממני. הלכנו.

ויטה ישבה כבר באוטו כשבאנו. הוא ישב בהבעת-שייכות, על ההגה.
מורט. ויטה הכירה בינינו.
זה מורט, החבר שלי. תכירו.
הוא היה נראה לי יותר כמו אבא שלה. טוב, אבא אולי לא, אבל הוא
היה נראה לפחות בן 25. ג'ינס, סוודר אפור עם פס.
התחלנו לנסוע, האוויר באוטו היה די צלול עד שמורט התחיל לעשן
ואני התחלתי להיחנק, כזה אני. כמה מוזר שזה לא יהיה, אפילו
בחברה בה אני נמצא, אני עדיין נחנק כשמעשנים ליידי. אמא שלי
מעשנת כבדה, אולי בגלל זה.
גם בקי הדליקה סיגריה, והיא ישבה ליידי, הרגשתי שאני מעשן
סיגריה אחת, יחד איתה. ויטה לא עישנה, אז ניסיתי לפתוח איתה
איזשהי שיחה. פה ושם, המורה הזה והמורה הזאת, ילד מהכיתה,
מבחן, מזג-אוויר...
תקרא לי ויקי, ככה כל החברים קוראים לי.
ויקי.

הגענו לזובי. רעש. ויטה ומורט נכנסו ואני נשארתי עם בקי בחוץ,
לעוד סיגריה. הסתכלתי בעיניים השחורות שלה והיא אמרה לי לא
לדאוג, שהכל יהיה בסדר. אלו הם סדרי-עולם, כך מתנהלים החיים.
כל ויטה מוצאת בשלב מסוים את המורט שלה. ושאני אהיה בטוח שהם
עוד ייפרדו, ואז בקי תלך ודבר איתה. שאני אהיה בטוח, היא עוד
תהיה שלי.

נכנסנו. הרעש גבר והיה עשן, חנוק.
ויטה רקדה עם המורט שלה באמצע הרחבה. סביבה הסתובבו במין
מערבולת משוגעת אנשים, ילדים ועשן.
אני ובקי התיישבנו ליד הבר. "שיט, שכחתי את הארנק שלי באוטו!"
בקי חייכה. "שב, שב. תשתה, אני אקנה לך."
בקי קנתה לי כמה משקאות, עד שהייתי באמת שתוי. עד אז, ויטה
ומורט כבר הספיקו להיעלם לי מהעיניים. או שכבר באמת הייתי
שתוי.
ואולי לא. היא הסכימה? שאלתי אותה, אני נשבע לכם ששאלתי אותה,
בקי. והיא הסכימה. בקי תמיד מסכימה. היא תרד לבאר כמה שאני
אצטרך.

עכשיו כבר נמחק לי מהאף הריח של הזרע במכונית. הוא היה כל-כך
מחניק, שהקאתי אחר-כך. או שזה היה ממשהו אחר.
עכשיו היא שוב לבשה שמלה חומה, ומעליה חולצת-בי"ס דהויה,
והשיער הבלונדיני שלה היה אסוף בקוקו מרושל.
עכשיו היה משהו כמו אחרי חצי של חודש וחצי.
הסתכלתי לה בעיניים, הן היו נפוחות ואדומות.
עכשיו כמעט נחנקתי מהריח של הטוסטים העבשים והסיגריות.
"ויקי, את בחורה יפה, באמת..."
באמת.