אני בכלל לא יודעת אם זכרת בדיוק מה קרה אך אף פעם לא סלחת
לאבא.
אתה גם לא תסלח ובגלל זה אני גם לא יכולה.
למרות שזה מה שהוא הכי צריך עכשיו.


ואימא?
אני לא יודעת מאיפה היא מוצאת את הכוחות.
ביום הראשון היא קמה כדי לקבור אותך.
בימים שבאו לאחר מכן היא קמה בכדי לשבת את השיבעה.
אח"כ, היא ספרה את הימים עד השלושים.
עכשיו נשאר לה לספור את הימים עד לשנה כמו נרקומנית שסופרת את
כמות הימים שבה היא נקיה.
זה מה שנותן לה סיבה לקום בבוקר.


הורידו את ארונך לבור.
כיסו אותך בדליים רבים של חול.
עוד דלי ועוד דלי ועוד
מה, הם פחדו שתברח?



את ארונך כיסו בדגל ישראל.
מאז אני לא יכולה להסתכל עליו.



היה לי קל יותר אם היה לי על מי לכעוס.
אם היה לי את מי להאשים.
הייתי רוצה לכעוס ולהאשים אותך.
אבל אי אפשר.
אתה כבר מת.



ואתם אומרים לי שאני חזקה.
אם לא הייתי אבלה, הייתי צוחקת.
חזקה? אני?
תנשפו לכיווני ותראו איך אני נקרעת מכאב לכל עבר.
מי שאומר לכם כי הוא עיכל שאחיו מת, אל תאמינו לו.
הוא משקר.
אי אפשר להאמין. אי אפשר לקלוט.
אי אפשר להמשיך הלאה.
אני לא חזקה. אפילו לא קצת.
אני מרגישה כאילו לקחו אותי וזרקו אותי באשד קוצף.
אני לא יוכלה לשחות , אני לא יכולה לצאת.
צרחות גם לא יעזרו.
נותר לי רק להיסחף בזרם.
ולזה אתם קוראים חוזק?


במשך 21 היה לי אח קטן.
לקחו לי אותו.
במקומו  קבלתי מצבה עם פרחים.



ואני אותך ממשיכה לראות. לבדי.
אתה מתגנב אליי. כגנב. בלילה. בחלומותיי.
במלא נכוחותך, מיישר מבט אליי ואומר,
אני לא מת. הייתה טעות. אני רק נפצעתי.
והשחר מפציע.
ואני נופלת.



בתחילה קסם לי הרעיון לדבר איתך.
הלוואי והיו נותנים לי עוד טיפת זמן כדי לומר לך דברים.
להגיד את כל מה שלא אמרתי, ולקחת את המשפטים שאמרתי מתוך
רשעות.
רק מילה. רק משפט.
אבל אז הבנתי.
גם אם יתאפשר לנו לתקשר, איך אוכל להגיד לך חיים שלמים שהיינו
צריכים לחיות ביחד, בשיחה אחת?



אימא הביטה בי.
נועצת בי מבט מתוך עניה המוטרפות מכאב ואומרת- תסתכלי, אתי,
הדופן התחתונה רטובה. לא יהיה לו קר?
לא, אימא. כבר אף פעם לא יהיה לו קר.



תהיי חזקה.
תחזיקי מעמד בשביל ההורים שלך.
יהיה בסדר.
איך אני אהיה חזקה? אני ארים משקולת?
איך אני אחזיק מעמד בשביל אימא, כשהדבר היחידי שמחזיק אותי זה
עורי המתוח?
ואיך לעזעזאל יהיה בסדר?
אף פעם יותר לא יהיה בסדר.
כל עוד הוא ימשיך להיות מת, לא יהיה בסדר.



אני מסתכלת על ידיי ורואה בהם את ידך.
אני מסתכלת על כפות רגליי ורואה את אלו שלך.
אני מסתכלת פנימה ורואה רק עקרות.
אהבת אותי?



והכל נראה לי טפל.
וכלום לא נראה חשוב.
אנשים רדודים.
אנשים לא מבינים.
לא מתחברת אליהם.
מה הם כבר יאמרו מלבד משפטי ההבל הקבועים ?
מה הם כבר יכולים לומר?
הם מסתכלים עליי במבט מלא חמלה ובסתר מחניקים נשיפת רווחה של
"כמה מזל שזו את ולא אנחנו".


אתה היית חייב להיות דווקא בזמן הלא נכון ודווקא במקום הלא
נכון.
היית חייב דווקא לקבל אפטר מהצבא.
היית חייב דווקא לחזור הבייתה.
היית חייב דווקא  לפספס את הרכבת.
היית חייב דווקא  ללכת לתחנה המרכזית.
היית חייב דווקא  להגיע לשם מס' דקות לפני שבע.
היית חייב דווקא  לעלות על קו 960.
היית חייב דווקא  למות.
למה?



דברים קטנים גורמים לי לא לשכוח אותך.
לא הגדולים.
מין דקירות אכזריות בלב.


אתה היית צריך לקבור את כולנו.
אתה היית הכי קטן. בן 21.
ואתה עכשיו באדמה.
ואנחנו עדיין מהלכים.


הם הביאו את ארונך הבייתה.
היית על רכב.
אבא, אמא ואני ניצבנו למרגלותייך כדי לקוננך.
באותו רגע קלטתי שזו הפעם האחרונה שבה ארבעתנו נהיה יחד.


אותי השארת לבד.
אני כה כועסת עליך.
איך העזת למות ולהשאיר אותי ניצבת בודדת במערכה?
להשאר הבת היחידה, הנכדה היחידה, האחיינית היחידה, הפרט שעליו
מוטלת האחריות האבסולוטית להמשיך הלאה.
ואני לא רוצה.
אני רוצה שתחזור.