בראשית עליי להתנצל, הסיפור שלי הוא לא בדיוק על תיכון. יותר
מכך, הוא אפילו לא מתרחש בתוך תיכון. אולי הנכון ביותר לומר
שהתיכון בסיפור הזה קשור רק בעקיפין. הקשר הנו דקיק ורופך כל
כך, עד אשר לא תזדקקו ליותר מעיטוש פתאומי, קל שבקלים, שייצור
משב רוח קליל ובכך יתירו. אבל היה שם תיכון, זה כן. אני לא
אכחיש המצאות של מבנה כה חדש, מפואר ומרשים כמו אותו התיכון.
בנייניו סוגרים על התלמיד כמו היו מבצר עתיק ומבחוץ, בעקבות
החלונות הרבים המתנשאים לגובה רב, יכולים עוברי האורח לחשוב
שלא בתיכון עסקינן אלא בשכונת מגורים מבוססת ומהוגנת. כל זה
היה טוב ויפה אלמלא שבתיכון זה עדיין לא למדו וחנוכתו נועדה
להתבצע רק מספר חודשים אחר כך.
בצמוד לאותו תיכון, ביום אשר שכנה לה החמה בגובה רב כל כך עד
אשר אינה נראית לעין ומדמה אתה שהייקום כולו כמו זורח מעצמו
באורח סתום, באור פנימי ומסתורי, נמצאה לה, בסמוך לגדר התוחמת
את התיכון ופונה אל מגרש החניה של המורים, גופה.
קיימת האפשרות שאותה גופה, לפני שנהייתה כזו, קפצה מגג בניין
האודיטוריום הצמוד אל מגרש החניה. (אם כן, הרי לנו הקשר
המתבקש) אבל באותה מידה, אפשר גם שלא. להודות על האמת, כמעט
בטוח שלא. אותה גופה שכבה פשוקת רגליים וזרועות, פניה מופנות
אל על ולא אל הרצפה. קפיצה מן הסתם לא הייתה שם אלא משהו אחר.
המורים מחטיבת הביניים השוכנת מעבר לכביש, היו עסוקים בריצה
אנה ואנה, בצעקות על תלמידים ועל עצמם. ספק, בעקבות הבלבול הרב
ששרר, אם מישהו מהם באמת הזעיק את המשטרה. חבורת ילדים ראשונית
התקבצה סביב הגופה, קרקרה והעלתה השערות בגין סיבת המוות.
"מישהו חנק אותו!" צעק יוסי ואחר הוסיף "כמעט בטוח!". בידו
השמאלית אחז במותנו ובשניה הצביע על לשונה של הגופה המשתפלת
החוצה. עמידתו הייתה איתנה וזקופה, משל היה מחנך הכיתה שהרצה
לתלמידיו. בני, שעמד לצידו, נעץ מבטו בגופה, המהם והנהן בראשו
בהסכמה. למי שהכיר את בני, הנהון זה היה צפוי בהחלט. תמיד היה
מהנהן בראשו אחר דברים שנשא יוסי.
כנגדם דווקא, מירב, מיהרה להוציא את הארטיק מפיה וצווחה "מה
פתאום!!"
המגיע כעת לחבורה, יכול היה להסיק שבצווחה זו מחתה על עוול
קודם שנעשה לה. "הרי ברור לכולם שזאת דריסה ..כן כן ....כמעט
בטוח שזאת דריסה...ראו את הצוואר, והראש, ואת המרחק מהכביש"
הראתה לכולם בעזרת הארטיק "דריסה. אין ספק. כל הסימנים מצביעים
על דריסה" אמרה בעודף ביטחון, כאילו ברור היה לה שדעת כולם,
להוציא את יוסי כמובן, כדעתה, אלא שאפילו הוא, כעת, לאחר ששמע
את דבריה ההחלטיים, שוכנע בצדקתה. בני התיק מבטו מהגופה ונעץ
עיניו במירב. בתחילה במקל הארטיק שסקר את הגופה, משם מעלה,
לאצבעותיה, פרק ידה, שרוול הג'ינס הכחול, הצוואר הארוך,
השפתיים הנעות כמו בהילוך איטי ומשם לעיניה. אוח...אילו
עיניים. תמיד אהב עיניים ירוקות. הייתה לו דעה ברורה על סוג זה
של עיניים שנדמה כאילו חבאו בתוכן עולם נסתר. עיניים חומות היו
סגורות בפניו וכחולות, כחולות הראו לו הכל, יותר משרצה לדעת.
לא אפשרו לדמיונו לשוטט חופשי, להתפרע. כהבדל בין ספר לסרט. אך
ירוקות, ירוקות היו בשבילו הייקום כולו וחזרה. קראו לו לבפנים,
אפשרו לו הצצה אל הקסום ובאותו זמן ממש העמידו בפניו חומה
עבותה.
לפתע, כמו ניצלה את חשרת מחשבותיו, הצליחה מילה, קטנה ופשוטה,
לחמוק ממשמר שפתיו של בני (אך אפשר שגם הן שיתפו פעולה)
וכשהבחין בה היה מאוחר מדי. "נכון!" פלט בקול גדול. כששמע את
עצמו נדמה היה לו שלא ממנו הגיע הקול אלא מאחר.
הלוואי, וניתן היה לצוות מילים בכלל ומילה זו בפרט, לחדול
לעיתים מדהירתן המטורפת החוצה, אל עבר אוזני השומעים ותחת זאת
לצוף בשלווה על גבי זרמי האוויר הרוגעים של אותם ימים נתונים,
לצוף להן כפיסות סבון המאבדות אט אט מנפחן עד אשר תתמוססנה
לגמרי ותגווענה חרישית. אם רק ניתן היה לעשות זאת, היה סיפורי
מסתיים בנקודה זו ממש. אך אבוי (או שמא להפך), קולו של בני היה
כקול הבס, כחפץ מתחתי, חלוד אפילו, הצולל במהירות מטה. נמוך
ומונוטוני, חדר הקול מתחת לקולות האחרים וגירשם מפניו. ראשים
הורמו והופנו בכיוונו. ניכר בפניהם שמילתו הפתיעה לא רק אותו
אלא גם אותם, ובייחוד את יוסי, שהפנה גם הוא את ראשו והרים את
גבותיו לגבול הדק שבין כעס לפליאה.
"מה נכון?? על מה אתה מדבר?? הרי רק לפני שניה הסכמת איתי. כבר
אתה משנה את דעתך?"
"לא שיניתי" ענה בני בקול נעלב כשגבותיו מתכווצות זו אל זו
ואינן חדלות מלהתקרב "פשוט נראה לי ששניכם צודקים" וכשאמר זאת,
והוריד את ראשו, הספיק עוד להעיף מבט חטוף בפניה של מירב.
עיניהם נפגשו אך כמה התאכזב לעצמו שגבותיה המסותתות, גם הן,
נמצאו באותו גבול דק כשל יוסי. כעת הוטל המאבק כולו על כתפיו
שלו וכבר אינו יכול לצפות לעזרה מאיש. עליו בלבד מוטלת חובת
ההוכחה. עליו מוטל להציל את כבודו ועליו מוטל, בנוסף לתיקון
המעוות, להותיר רושם עז על מירב שבימים רגילים עסוקה בענייניה
הרחוקים כשמיים מארץ מענייניו. "אתם לא מבינים" הפטיר אל החלל
השקט שמשך אליו כמגנט כל הברה שגיששה דרכה החוצה מפיו.
"התכוונתי ש...."
"אויש בני, תעשה טובה לכולנו ותשתוק" ביטל אותו יוסי בידיו
כבדבריו כבדרכו. שקט שרר ומבטי כולם נדדו הלוך ושוב בין ארשת
פניהם של השניים בעוד הם עצמם נועצים עיניהם בגופה. יוסי חשב
לעצמו כמה צבוע יכול חברו להיות ואילו בני הרגיש כיצד הזעם
בתוכו מתקבץ מאי שם ומתגבש. נימיו כמו עמדו להתפקע. שנים של
השפלה התרכזו אל מול איש מת שלאף אחד כבר לא באמת היה אכפת
כיצד נהייה כזה. סיכוייו של בני לכבוש את ליבה של מירב ואפשרות
לחיים שלמים של אושר נגוזו במשפט בודד של חברו שלא חוסך את
השפלתו בכל הזדמנות נתונה. הרי אם היה רוצה, היה יכול לקטוע
התנהגות זו אינספור פעמים, בתחילתה או לכל היותר באיבה. מדוע
לא עשה זאת?! מדוע חיכה עד עכשיו?!
רוגז על עצמו התווסף כעת לקיים ונפשו כבר קטנה מלהכיל כמות כה
רבה של אנרגיה שלילית עד אשר התפקעה מכוח עצמה במכת אגרוף
שהונחתה עמוק אל תוך בטנו של חברו.
"מכות! מכות! מכות!" צעקו הילדים. החבורה טפחה במהירות. אם
גופה שוכבת לה פרקדן על הרצפה ובכך אינה מושכת המון אדם אין
זאת שהתקוטטות, אופקית ככל שתהייה, מקבצת אליה באורח פלא ערב
רב שנמשך אל הצעקות והרמות הידיים כשכיב מרע הקם ממיטת חוליו
ונמשך אל הדברים הטריוויאליים ביותר של הקיום האנושי. זמן רב
חלף עד אשר הפרידו בין הנצים. עד אשר פינו את הגופה. עד אשר
התפזרה לה סוף סוף החבורה והתלמידים חזרו לכיתותיהם. זמן רב
עוד יותר חלף עד אשר חזרו החיים למסלולם ואותה תקרית ותוצאותיה
נשתכחו להן מלב כל.
ובכל זאת, ביודעי את העובדות לאשורן, עולות בראשי כמה ספקות.
ספק אם בני, היה מתפרץ כך על חברו ביודעו שבהמולת הקטטה פרשה
לה מירב עם חברתה לכיוון הכיתות באומרה כמה משופעים בני מחזורה
בחוסר בגרות משווע וכמה ערן, בן זוגה החדש, שרק לפני שבוע חגג
את יום הולדתו הששה עשר, הוא ההפך הגמור. (אחר כך הלאתה את
חברתה בתיאורים ובפרטי פרטים. למתבונן מן הצד נראה שחברתה אכן
גילתה עניין רב בדבריה ובהליכתה עקבה אחר מירב בדריכות, כמו
חזרה על צעדיה, אולם למתבונן מן הצד האחר, הקרוב יותר, נראו
בבירור כיווצי ידיים ונשיכת השפה עד כדי הקזת הדם ואילו ההליכה
הייתה עצורה דווקא, רובוטית ממש.)
ספק נוסף, באם מירב הייתה מברברת, במחשבות כבמילים, על אותו
ערן נאצל אילו ידעה שבלילה הקודם, זה שיידע את העולם בבואו של
יום זה, בילה ערן במחיצתה של נערה אחרת, בת גילו אשר הייתה אכן
משופעת בבגרות כבדברים אחרים.
ספק, והפעם האחרון בתור, מה תהייה תגובתכם מעתה לצירוף המילים
"כמעט בטוח", באם תדעו שאדם זה לא נדרס ולא נחנק אלא דווקא כן
קפץ, ברוב ייאושו, מגג בניין האודיטוריום הסמוך למגרש החנייה
של המורים עמוק אל תוך אפילת הליל הקורצת ובכך הפך את עצמו
לאותה גופה שעליה נסב סיפורנו. (מאוחר יותר, נפוצה לה השמועה
שאדם זה היה אדריכל שפוטר מהעירייה עקב חשד לאי סדרים בפרויקט
אותו תיכון ובכך, סיפק לנו כפל כפליים של הקשר המתבקש)
כעת, קוראים יקרים, הרגישו חופשי להתעטש כאוות נפשכם.