נמאס. פשוט נמאס. מהכל. כ"כ הרבה חרא, כ"כ קצת סבלנות.

נמאס לי מבית הספר, המקום הצבוע הזה, זה שמלמד אותך "לחשוב",
"להיות לומד עצמאי", אבל מכריח אותך ללמוד מספרים, לא נותן לך
לעוף במחשבות שלך. זה שגורם לחבר'ה מסויימים לעבור גיהנום, רק
כי המערכת הדפוקה לא יכולה לפלוט מתוכה כמה דפוקים שלא נותנים
לחיות בשקט. חה, ואז מתפלאים למה כלמיני ילדים "שקטים" באים עם
איזה תת מקלע לשער ביצפר והרבה הרבה שחור בנשמה, ומרססים את
כל המקום. "יו, לא ידענו שהוא כזה". טיפשים!, לא רציתם לדעת,
לא מזיז לכם ת'תחת, כל עוד זה לא קשור לממוצע ציונים בית ספרי
או לתחרויות, לא מזיז לכם ת'תחת מה קורה לתמידים שלכם. דור X,
אנחנו דור העתיד.. חה, אני מרחמת על העתיד. בגללכם, נעשנו כאלו
דפוקים, כאלו מסכנים.. רק הצבא יכול לנסות לחנך אותנו. וזאת
כבר מלחמה אבודה.
תודה לכם מחנכים אהובים, תודה לך מערכת החינוך.
נמאס, בחיי שנמאס. נמאס מכלמיני מורים, שמדברים אלינו כאילו
אנחנו כאלו מפגרים שאנחנו צריכים להיות מסוממים על תרופות.
נמאס מכל המבחנים, והבגרויות, והלחצים, והכל בגלל מה?, בגלל
שהחליטו שאם אני אקבל 90 במתמטיקה אז אני בן אדם פרודוקטיבי
לחברה.
שיו, תודה באמת, רק חבל שאני לא אצטרך להשתמש במתמטיקה. וזה לא
עניין של "בשביל מה אני צריך מתמטיקה בחיים", אלא עניין של
הגזמה. מעיקים עלינו, חונקים אותנו, מעמיסים עלינו, ואז תוהים
למה אנחנו לא מצליחים ב100%. חשבתם פעם שקצת קשה לנו להתבגר
ובו זמנית ללמוד על פונקציות טריגונומטריות?.
מצחיקים שכמונו.. זכות להרגיש רע?, זכות לבכות?, לא לא, אין
לנו זכות להתלונן, אין לנו זכות לרצות למות מרוב כאב, אבל יופי
טופי, יש לנו זכות לא לבוא לביצפר יומים אם יש לנו חום 38
מעלות. אוי, נחמד לנו. ומה עם כדור ברקה?, או וורידים חתוכים?,
גם אז אפשר לא לבוא לביצפר יומיים?, (עם אישור של רופא,
כמובן).

מבוגרים, למה אתם כאלו חארות?, שכחתם להיות בני אדם?,
נמאס מהבולשיט שלכם, מההרצאות שלכם, מהמבטים המתחכמים שלכם,
מהזלזול שלכם, מהביקורות שלכם, מהאטימות שלכם. "בני נוער", לא
"טיפשים עם תעודות". תלמדו את ההבדל, תלמדו להתחשב, תלמדו
לחשוב, תלמדו פאקינ לאהוב. ראבאק, תלמדו לדבר לבני נוער בגובה
עיניים, לא בשמונים קומות מעל. ואחר כך מתפלאים למה לנוער יש
רצון למרוד.. אידיוטים, אתם מחרבשים הכל, ואז בוכים על זה.
פאטתיים. כמה שאני שונאת אתכם, כמה שאתם מתועבים בעיני, וכמה
שחבל לי על זה ששכחתם מה זה לחלום, מה זה להרגיש, מה זה
לחייך.
והכי עצוב, שעם כל החרא מסביב אני עוד אהפוך לאחת מכם. זה שובר
לי ת'לב לדעת שעוד כמה שנים יכול להיות שאני אהייה אחת מכם.
אבל נו, מה לעשות, חיים, לומדים, שוכחים, נעשים אפורים.
כל עוד זה תלוי בי, אני אפ'עם לא אהייה אחת כמוכם. אבל לפעמים
דברים לא תלויים בנו.. בגלל זה אתם כאלו?, כי גיליתם שהעולם
מסתובב איך שבא לו ולא איך שאתם הייתם רוצים?, בגלל
שהתבגרתם?.


טיפשים.
עסוקים כ"כ בפוליטיקה ובעבודות שלכם ובמלחמות שלכם (שאנחנו
מתים בהם) ובמה שהחברה אמורה להיות ובריבים ובלהיות עמוסים בכל
דבר ובעוד זיליון ואחד דברים, העיקר לא אנחנו, העיקר לא להפתח
למקומות חדשים, העיקר לא להזכר בפעם.. אולי כואב מדי, אולי קשה
מדי.. לא מקשיבים. פשוט לא מקשיבים. אין זמן, אין רצון.
כמה שאני שונאת אתכם. פעם אחר פעם אני מגלה מחדש כמה שנאה יש
בי אליכם, כמה חוסר הערכה.. כאלו אטומים, כאלו לא רוצים..
מבוגרים..
תודה. בחיי, אתם באמת משמשים לנו דוגמא מעולה. כל הכבוד, תטפחו
לעצמיכם על השכם ותערכו לעצמיכם מסיבת קוקטייל.

חה.. אני בטח נשמעת כמו אחת מבני הנוער בסדרות האמריקאיות
הטיפשות להחריד האלו, שמתלבשים כמו עובדי פולחן השטן ושומעים
רק מוזיקת רוק כבד מלאי פירסינגים בכל מקום ותקועים בתוך איזה
לולאת מרד מטומטמת, שהם מורדים באמאמא של העולם, ג'אסט פור דה
סייק אוב איט.
אתם לא מבינים שזה לא סתם ככה?, אתם לא רואים כמה חרא אתם
מאכילים אותנו?, אתם לא רואים שאתם נותנים לנו סיבה להתמרד,
להתמרמר, לצעוק, לברוח, לזעוק, להתנתק..
לרצות לאהב על ידכם?
לעזאזל איתכם. אתם לא רואים שנאהב אתכם גם ככה?, גם עם כל
הקשיים וגם עם כל החרא?.. ואתם לא רואים שאנחנו רוצים לאהב
בחזרה?
הכי כואב לנו, לי, שאתם פשוט נסגרים, נאטמים.. בורחים. לא
רוצים.
ואנחנו?- מוכנים לאהוב. אבל רק עד נקודה מסויימת. מתיישהו נעשה
כבר מאוחר מדי.. מתיישהו נעשה כבר כואב מדי..
כנראה שכשיעשה מאוחר מדי, כואב מדי, אז נהייה כמוכם.. בנתיים,
אנחנו יכולים לעוף, יכולים לחלום, יכולים לאהוב, יכולים
לחייך..
אבל מתיישהו, נהייה עייפים מדי בשבילכם. ואז?- נהייה כמוכם.


"דור העתיד".   חה.

דור ההוווה, בקושי.