פרק א'

הייתי נורא קטן, אני בקושי זוכר את עצמי אבל אני יודע שלא
ציפיתי לדבר מהחיים שלי, חשבתי רק על דברים לא חשובים, רציתי
להתקדם, לגלות ולדעת עוד יותר ממה שאפשר בעולם הזה, בערך כמו
כולם. השנים חלפו...בקושי שמתי לב אליהם והיה לי ממש כיף, 6
שנים אותו דבר עם אותם אנשים. לא היו שינויים או דברים כלשהם,
רק בשנה האחרונה ידעתי שאני הולך להעלם, עובר. התחלתי קצת
להבין, אבל הייתי חזק ויציב, ידעתי שהגודל של האנשים לא ישנה
או הסביבה שלהם, ידעתי שהמקום הזה מורכב מכל מיני דברים שחיים
בצורות שונות, אבל ידעתי שאני עם רגלים באדמה, לא דאגתי.

פרק ב'

הגעתי עם עוד אנשים למקום הזה, היו פה מאות אנשים, ענקים
ומפחידים, הייתי המום והשתגעתי, הייתי בטוח שסופי קרוב, שאני
הולך למות, להישבר ולהיהרס, שיתעללו בי עד סוף ימי. במשך השנים
הבנתי שנורא נחמד כאן, כיף עם כל האנשים שאני מכיר, שמתקרבים
אליי, כל מה שקורה, השיעורים השונים והכיף הזה. לא הייתי ממש
מיוחד, הייתי בפינה ולא עשיתי דברים מיוחדים, לא נפלתי.

פרק ג'

עברה שנה כאן, התחלנו להבין שזה כמו כלא, אבל עדין חיים, קצת
כאב וקצת פגעו בנו אבל זה נמחק ונשכח. עשיתי טעויות ועשיתי
הרבה דברים שאני שמח איתם או מצטער עליהם. הרבה אנשים התקרבו
אליי אבל עדין לא הרגשתי כל-כך מוכן לכל זה, ידעתי שאני יכול
להיות מחוסל יום-יום, אבל לשמחתי האנשים המסוכנים לא התקרבו
אליי ונשארתי רק עם מי שאני באמת אהבתי ורציתי לידי, שלא חיבלו
בי.

פרק ד'

השנה האחרונה כאן, אני ידעתי שהיא גורלית וחשובה, אני חייב
לשמור על עצמי בשביל להמשיך בדרך. אני הייתי בשקט והשתדלתי שלא
יתקרבו אליי, אבל כמו כולם, מצאתי אחרים, שכמעט הרסו אותי. אני
משתדל שלא להתרגש מהדברים האלו, אבל אני הבנתי את זה יופי, רק
אחרי שנפגעתי, נשברתי והתלכלכתי בכל הבוץ של הדבר שנקרא
אנושות. ברחתי מהכל, לפינה שוב, ונשארתי שם, אפילו שהרגשתי שזה
רודף אותי, השתדלתי להתעסק בדברים אחרים בחיים, להיזהר שלא
להישבר ולהיכנע.

פרק ה'

רק לאחרונה הבחנתי שהסכנה האמיתית שלי היא לא התלמידים כאן אלה
המורים, ממש חששתי מהם אבל כמה שהיו בעיות איתם וכמה שיכלתי
להיהרס שמרתי על עצמי.
עד שבאה מורה אחת, היא הייתה נורא מעוצבנת, כולם הכעיסו אותה
וכל פעם היא זרקה כיסאות, זרקה המון כיסאות וזה היה מוזר,
ידעתי שזה מסוכן ומתישהו גם אני אפגע מכל זה, שיהיה תורי.

פרק ו'

אכן, לא רק בגללה אלא בגללי, בגלל כל העולם; אני, אנשים,
תלמידים, בעיות, מורות, מכרים ועוד...
נפגעתי, כמו כולם. אני הייתי כמעט מוכן להגיע, לעבור למוסד
הבא, בשקט יחסי ולדעת שיש לי עתיד ירוק עם הבחירה שלי. זה נפל
עליי, כולם השתגעו פתאום והמורה הייתה חייבת לזרוק כיסא, היא
בחרה אותי וזרקה.

פרק ז' ואחרון

היא זרקה אותי על אחד הילדים, נפגעתי קשה במיוחד, נשברתי.
המשענת התעקמה לי, הרגלים נשברו, המושב יצא מהמקום והכל לא
היה בסדר. הרגשתי שזה הסוף שלי, שאין לי עתיד, שאני כבר מגיע
לפח הזבל.  אך, ידעתי עמוק בפנים שאסור להפסיד, לקחתי את עצמי
והמשכתי, הלכתי ותיקנתי את עצמי, רגלים חדשות, מושב ישר ומשענת
מפלסטיק חזק. הרגשתי טוב עם עצמי, העתיד חייך אליי וכך גם
השמש. ידעתי שלאן שאני אלך יהיה לי טוב, כל הבעיות נגמרו, לא
כעסו עליי או קשקשו עליי, לא הפלתי עוד ילדים, גיליתי אחריות
ולא נתתי שישברו אותי או יציירו עליי, אני כבר בדרך לתיכון,
יהיה טוב.
לצערי הרב הזמן עובר ממש מהר ואני יודע שאני אתגעגע לחלק
מהדברים, אבל אני שמח שזה קורה, ככה החיים, אני בטוח שהכל יהיה
בסדר, כך או כך, בחטיבה או בתיכון.  אני בטוח בעצמי, כל עוד
אני שלם ולא שבור.

                                         
           (הקשר בין הדמיון למציאות הוא מקרי בהחלט)