1999, ערב השנה החדשה. העיתונים עסוקים בלנתח את הסוף, אנחנו
בלנתח את עצמנו. בודדים בצורה שלא תאמן, חולפים, מנותקים, חיים
במציאות נפרדת.
פעם, כשבשביל לא ללכת לבית הספר, צריך היה רק להשתעל בלילה
שלפני, כשפתק מאמא סיפק את התשובה לכל בעיה היה מישהו שאיכפת
לו באמת.
פעם, כששנות אלפיים עוד נראו רחוקות אלף שנות אור, ואנחנו
היינו בטוחים שעד שהן תגענה, נהפוך  כולנו לרובוטים,
באותה תקופה, כשלטלויזיה החינוכית, היה את הרייטינג של דן
שילון לא צריך יותר מידי בשביל להדביק את המדחום למנורה
ולהישאר בבית.
בין השידורים החוזרים היה סרט אשר באופן קבוע חזר על עצמו,
תיאר איך העולם ייראה בסוף העולם, בשנות האלפיים. הגשם היה
יורד דרך קבע, ולפי השמועות שרצו, היה אמור להיות יום אחד בשנה
בו השמש תבצע מבעד לעננים למספר דקות.
כבר אז בשנות ה- 70 היה להם ברור, לאנשים שבטלויזיה, שעם כל
הבעיות וכל הבלגן, מה שיהיה פה בשנות האלפיים יהיה גרוע
בהרבה.
הילדים בסרט, חיו על גלולות במקום על ארוחות, ותיקשרו אחד עם
השני במשפטים קצרים ומונוטוניים. הם לא באמת האמינו שהשמש
תגיע, אבל מצד שני לא היה להם במה להאמין, בשביל שיעזבו אותם
בשקט וייתנו להם לשחק במחשב הם הסכימו פעם בכמה זמן לערוך
בדיקות גופניות וחיסונים מפני השמש.
בין השידורים החוזרים היה סרט אשר באופן קבוע חזר על עצמו,
תיאר איך  העולם ייראה בסוף העולם, בשנות האלפיים. הגשם היה
יורד דרך קבע, ולפי השמועות שרצו, היה אמור להיות יום אחד בשנה
בו השמש תבצע מבעד לעננים למספר דקות.
כבר אז בשנות ה- 70  היה להם ברור, לאנשים שבטלויזיה, שעם כל
הבעיות וכל הבלגן,  מה שיהיה פה בשנות האלפיים יהיה גרוע
בהרבה.
הילדים בסרט, חיו על גלולות במקום על ארוחות, ותיקשרו אחד עם
השני במשפטים קצרים ומונוטוניים. הם לא באמת האמינו שהשמש
תגיע, אבל מצד שני לא היה להם במה להאמין, בשביל שיעזבו אותם
בשקט וייתנו להם לשחק במחשב הם הסכימו פעם בכמה זמן לערוך
בדיקות גופניות וחיסונים מפני השמש.
כמו בכל הסיפורים היתה  ילדה אחת שהאמינה וחיכתה לשמש, למעשה
היא לא עשתה דבר מלבד לעמוד בחלון ולחכות לשמש.
הימים חלפו, וכאשר היום המיוחל הגיע, כולם עשו את עצמם מתרגשים
ולבשו בגדים חגיגיים, רק הילדה הקטנה התרגשה באמת, אבל דקה או
שתיים לפני הזמן המתוכנן כשכולם, כבר היו מסודרים בשתי שורות
מול הדלת, אחד הילדים דחף אותה לתוך חדר קטן וחשוך עם דלת בטון
כבדה.
הילדה דפקה על הדלת ושרטה את הקירות, אבל כולם כבר היו בחוץ
ולא שמעו אותם, מקץ מספר דקות, הילדה הקטנה הפסיקה לצעוק, ורק
ישבה מיואשת, אפילו חשק לבכות כבר לא היה לה.
בינתיים בחוץ, כל הילדים קיפצו מאושרים במצפון נקי מתחת לקרני
השמש,  רק ילד אחד, הרגיש קצת לא נעים, (בכל זאת בשנות ה- 70
היו לאנשים עוד נקיפות מצפון) והוא התחיל לקטוף את הפרחים
ולאסוף אותם לזר גדול.
אט אט השמש החלה להיכנס בחזרה אל מתחת לעננים, האפור שוב חזר
לשלוט, והגשם התחיל לרדת, הילדים רצו בחזרה לבנין כשרק הפרחים
בידם, הם עד אילם למה שהתרחש דקות ספורות קודם.
לזכות הילד ייאמר שהדבר הראשון שהוא עשה היה להוציא את הילדה
מהחדר הנעול, הוא אמר לה כמה שהוא מצטער, אבל היא אפילו לא
הקשיבה, היא רצה החוצה, לבדוק, אולי עוד נשארה קצת שמש
בשבילה.
בחוץ הכל היה מלא בעננים גדולים ואפורים, היה ברור שהשמש כבר
לא תחזור,  לא במאה הזו בכל אופן, הילדה עמדה מתחת לטיפות
הגדולות, ובכתה, כל הילדים סבבו אותה והקיפו אותה בזרי הפרחים,
אולי הם חשבו שזה יעזור לה להרגיש טוב יותר, אולי הם סתם לא
ידעו מה לעשות.
עד היום אני לא יודעת אם זה היה הגרון שכאב, או גוש הדמעות
שחנק, אבל תמיד בסוף הייתי מוצאת את עצמי, עם לחלוחית
בעיניים.
קרוב ל- 20 שנה חלפו מאז, בפעמון של שנת 2000 כבר צלצלנו, תכף
נכנסים בדלת.
ומה שהכי מפחיד בכל העניין, הוא שפעם זו היתה ילדה אחת כלואה
בחדר נעול, תמיד היה אפשר לקוות  שמישהוא ייזכר ויציל אותה
בזמן, היום, כאשר כל אחד מאתנו כלוא בחדר אחר, איך לעזעזל אפשר
להישאר אופטימיים ולקוות שמשהוא ייזכר ויציל אותנו בזמן?