והיא שוב מחפשת את עצמה בין ההמון, הולכת לאיבוד בין ים של
שיכורים מאהבה והיא עצמה כ"כ כמהה למישהו שיחבק וינשק, אבל כבר
כ"כ נמאס לה מחיפושים אינסופיים וצרור "מחמאות" שאגרה עם
השנים. הלוואי ולא הייתה צריכה לנסות כל פעם מחדש להשתנות
ולהביט אל העולם מנקודת מבט יותר ריאלית ואופטימית, אבל בכל
פעם שהיא מנסה זוג עיניים אשר עייפו מן העירנות הלא נגמרת
מביטות אל העולם דרך עשן שחור ומזוהם של חיבוקים שלא אומרים או
מרגישים כלום, חיבוקים שמסתכמים בשני גופים שנצמדים בכוח אחד
אל השני בעזרת גורם חיצוני בלי שום חיבור אמיתי וכנה, שום הבנה
או רצון לתמוך אחד בשני.
ולפעמים היא חושבת שעדיף היה לו הייתה משתגעת כבר כי הרי רק
ככה כל הסובבים אותה יוכלו לקלוט אולי שקשה לה, וגם כי זאת
הדרך היחידה להכריח אותם להעלות על עצמם שוב מסיכה צבועה בזוהר
ובקצת אופטימיות, כי רק דרך מסיכה הם יוכלו ליצור איתה קשר
ולהגיד שאכפת להם, כי רק כשמסיכה מפרידה בין הפנים העדינות
שלהם לבין העולם הם מרגישים בטוח לשקר.
ואולי יום אחד היא תפסיק לדחות ולהרחיק ממנה אנשים, אולי אם
תפסיק לפעול תחת לחצים שנוצרים כתופעות לוואי של בעיה שאינה
מוכרת לה ומעולם לא נאלצה להתמודד איתה עד לפני שנתיים היא
תוכל סוף סוף להסתכל אל האמת בעיניים, להיות מודעת למה שהיא
עושה, ולעשות הכל תחת הכרה מלאה.
אבל היא נשארה מאחור אוספת את שאריות האהבה שנזרקו אליה כעצמות
לכלב מורעב, ממהרת לאחוז בהן לפני שמישהו נואש ממנה יתנפל
עליהן והיא כבר תהיה חייבת להשלים עם העובדה שהיא לגמרי לבד
צועקת וצורחת לעזרה אבל בחושך, כשאף אחד לא יכול לשמוע גם אם
היה רוצה.
כשיום אחד היא תצליח להפסיק להעמיד פנים ולהתחיל לקבל את עצמה
כמו שהיא אולי אז תוכל להפסיק לכתוב טקסטים תמוהים כמו זה
וגדושים בנקודות מעוכות וטחונות, ואולי אז תתן לאחרים אפשרות
להכיר אותה. אבל אין לה בכלל שום סיבה להפסיק להעמיד פנים.