תמיה

במסיבת התה שארגנה גברת  ברונשטיין לחברות ולשכנות, הורשו
להשתתף גם שלושת     הבנות. לא לפני שהבטיחו פעם אחר פעם
להתנהג יפה, לא  לענות אלא אם כן פנו אליהן, לא לדבר מילים
גסות, והכי חשוב  לא להפריז באכילת העוגיות.
הבנות התרחצו , הסתרקו, לבשו את שמלות השבת, ויצאו לשחק בחצר.

אם לאמר את האמת, מבין השלושה רק אליאנה ואוריתה היו בנותיה
האמיתיות של גברת ברונשטיין, תמיה  היתה סתם חברה. אך עם הזמן
שחלף, וחוסר העניין בפרטים הקטנים, היו לא מעט שחשבו אותה
לאחותם מבטן ומלידה.
אחרי שלקחו מהעוגיות (בסתר) וחייכו בנימוס לכל עבר,  יצאו
הבנות לשחק בחצר הבית תוך שהן מקפידות שלא ללכלך את השמלות.
אליאנה  ואוריתה היו הראשונות לרוץ לכיוון המחבוא הסודי
מאחורי עץ הערבה הגדול, תמיה כמי שלא היטיבה לרוץ כמותן היתה
מתקרבת בכל פעם קצת, רק בשביל לגלות עוד גשר שעליה לחצות בטרם
תהיה שוה להן.
"לפעמים נדמה לי שזה בכלל לא משנה מה אני אומר או אעשה ,הן
תמיד יהיו שתיהן ורק אחר- כך אני." היתה אומרת תמיה כאשר היתה
יושבת ומביטה באמא רוחצת את הכלים של ארוחת הערב.  "מספיק
לבכות ,תמיה ,דמעות לא יועילו פה, עכשיו תרחצי ידיים ובואי
לאכול". לא היה קל לה לתמיה, בת יחידה לזוג הורים עם מעט חברות
והרבה יותר מידי חלומות. הקשיים החלו עוד לפני שיצאה לאויר
העולם, בדרך האופיינית לה, הרבה דמעות ועוד יותר תשומת-לב.
תמיה נולדה בלידת מלקחיים, לידה קשה לכל הדעות. כבר אז היתה
בה את אותה ראייה מקדימה ,את אותה תחושת בטן שהזהירה אותה מפני
הבאות. תמיה שוטטה בחלל הבטן חופשייה מדאגות מזמזמת שיר עליז
להנאתה. לפתע, זעזוע חזק, רעש ואור המון אור, אור שחדר פנימה
אל תוך העיניים . תמיה הטלטלה בתוך הבטן מצד אל צד, ניסתה
לאחוז בכל הבליטות שיכולה היתה למצוא, אבל הבטן היתה חלקה
ותמיה הרגישה איך היא מאבדת שליטה בדרך החוצה.
קצת לפני הסוף, הצליחה לתפוס בחבל הטבור ולעצור. היא עצמה חזק
את עיניה , וניסתה לחשוב מחשבות טובות ,ולא להתייאש למרות שכבר
החלה להרגיש את הצינה שבחוץ.
כך היא נשארה מספר רגעים ,מרחפת בין שמים וארץ, כשלפתע הבחינה
בגוף מתכתי, מפחיד וקר שהתקרב לעברה, פער פה גדול וחסר שיניים
,נגס בראשה ושלף אותה החוצה.
בשנים הראשונות לחייה ,תמיה לא הצליחה לסלוח לאיש, בפרט לא
להוריה היא יצאה למסע נקמה  נגדם ונסתה להטריד אותם בכל דרך
אפשרית. היא היתה בוכה בלילות וחלתה בכל מחלות הילדות האפשריות
בימים. רוב הכעס למעשה היה מופנה  אל אמה, ששיתפה פעולה עם
הרופאים ועשתה הכל בשביל להקשות עליה את היציאה אל החיים.
תמיה לא חשבה אפילו לשתף את אביה בכעסה ,היא  ידעה שהוא לא
יבין.
עם השנים הכעס החל להתפוגג, תמיה החלה להיות סלחנית יותר כלפי
ההורים וכבר לא הטרידה אותם כבעבר. רק בינה לבין אימה הדברים
מעולם לא הסתדרו, אף אחת מהן לא ידעה בעצם למה.
תמיה שגדלה לבד,שמחה מאוד בחברתן של אליאנה וליאוריתה, והן
שלעיתים קרובות קצו אחת בשניה, ראו בה שינוי מרענן.
באותו אחר-הצהריים בחצר ביתה של גברת ברונשטיין, היתה אוירה
חגיגית במיוחד. האביב הגיע ועמו פריחה נפלאה והמון חיות קטנות
שרק עתה העזו להראות את פרצופן.
אליאנה וליאוריתה נכנסו ראשונות למחבוא הסודי ואחריהן תמיה.
"הי,תראו הנה צב" קראה אליאנה .  "איזה צב חמוד,תתפסי לי אותו
תמיה,בבקשה" ביקשה ליאוריתה בקול מתפנק. "אסור לתפוס צבים, זה
מסוכן" נזפה בהן אליאנה בקול מלא חשיבות,אבל ליאוריתה ותמיה
כבר היו רחוקות ולא שמעו אותה.
בהתחלה ,הצב שבכלל לא ידע שמדברים עליו, הזדחל לו באדישות מתחת
לעלי הגפן, היישר אל בין רגליה של תמיה. אך בו ברגע שתמיה
התכופפה לעברו פתח במרוצה. תמיה שמעולם לא ראתה דבר שכזה, החלה
רודפת אחריו בכל הגינה כאשר הצב מתרחק ממנה במהירות מפתיעה.
תמיה המשיכה לרוץ אחרי הצב, עד אשר הגיעה למקום בגינה אשר לא
היתה בו מעולם. הצב עצר, ותמיה ניסתה להסדיר את נשימתה תוך
שהיא מביטה סביב.
המקום היה שקט ויפה, תמיה השפילה את מבטה והביטה בצב הקטן שנח
על גזע העץ והתחמם בקרני השמש, בושה נוראית מלאה אותה.
לפתע, הבחינה בזוג נחשים מזדחל  אל בין רגליה, אחד הנחשים פער
את פיו, חשף שתי שיניים חדות ונעץ אותן עמוק ברגלה של תמיה.
תמיה ידעה שאסור לה לזוז, כל תנועה הכי קטנה שלה תגרום לנחש
לשחרר את הארס. היא עצרה את נשימתה, והרגישה איך הדמעות מציפות
את עיניה היא היתה חסרת אונים בצורה מעוררת אימה.
לבסוף נמאסה עליה ההמתנה והיא החלה לנער את רגליה הנחש, שחרר
את הארס לתוך גופה, והיא התמוטטה על הדשא מחוסרת הכרה.
כשהתעוררה לא ראתה סביבה דבר מלבד קירות לבנים, ואחרי מאמץ קל
הצליחה להבחין  גם במספר אנשים. היא הביטה באנשים בסקרנות ,והם
החזירו לה חיוך רפה מהול בחשדנות.
את השתיקה המעיקה קטע צלצול פעמון ,שלאחריו נפתחה הדלת ,ואיש
ממושקף ,לבוש בחלוק לבן ,צלצל בפעמון שהוציא  מכיסו וכולם
התאספו סביבו.
"היום מצטרפת אלינו חברה חדשה" פתח ואמר האיש, "תמיה הגיעה
אלינו מרחוק מאוד ואני מקווה שכולכם תקבלו אותה יפה ותעזרו לה
להשתלב". תמיה לא הוציאה הגה מפיה.
"ועכשיו" המשיך האיש "אני מבקש שכל אחד מכם יקום בתורו ,יגיד
את שמו ויספר קצת על עצמו" בשלב הזה תמיה הפסיקה להקשיב. היא
הביטה סביבה ,רוב האנשים נראו לה עצובים ושפופים ,ותמיה ידעה
שלא ירחק היום והיא תראה כמותם.
במשך הזמן שעבר ,תמיה החלה להסתגל למקום ולאנשים, היא אפילו
החלה להסתובב עם זוג אחיות תאומות שקצת הזכירו לה את אליאנה
וליאוריתה.
שתי האחיות היו רזות ויפות בצורה מעוררת קנאה,לאחת קראו רחלה
ולשניה רותה.
להבדיל בין שתיהן היתה כמעט משימה בלתי אפשרית. רחלה  היתה
עוברת ימים שלמים בלי להכניס דבר לפה. תמיה לא אהבה אותה
במיוחד והסיבה היחידה שהיא הסתובבה איתה, היתה כי רותה לא
הסתובבה רגע אחד בלעדיה.
רותה לעומתה היתה אוכלת, ואפילו הרבה, אבל תמיד זכרה להקיא
ישר אחרי.
כל הענין הזה די שעשע את תמיה ,היא אהבה את המחשבה שזה בכוחה
של רותה להחליט מה יכנס ומה ייצא מגופה, לא הרבה אנשים יכולים
שתהיה להם את השליטה הזו על גופם ותמיה העריצה את זה אצל
רותה.
בניגוד לתמיה האיש עם המישקפיים העריך הרבה פחות את הישגיה של
רותה, יתרה מזאת, הוא אף שאף להפסיקם, בכל פעם שרותה היתה
הולכת לשירותים הוא היה ממנה את רחלה שתלך איתה ותקשיב מאחורי
הדלת, וכשזה לא עזר הוא היה מכריח את רותה לשיר כל זמן שהיא
בשירותים.
רותה היתה אומללה ותמיה החלה לאהוב פחות ופחות את האיש בעל
המישקפיים.
לפעמים הן היו יושבות, מאחורי עץ הערבה הגדול, ורותה היתה
מספרת לתמיה  בגעגועים על הימים הרחוקים בהם היתה עוד מקיאה,
על האדרנלין שזרם בגוף משך כל זמן הבליסה, ועל החשש הקטן שניקר
כל פעם מחדש ,החשש שהיא לא תצליח, "אבל" היתה נוהגת תמיד לאמר,
"אין דבר שישווה להרגשה של אחרי, אושר  עילאי, הקלה עצומה, אי
אפשר לתאר במילים" ואז היתה נשענת אחור, עוצמת את עיניה
ומחייכת חיוך רחב ותמיה היתה מתרחקת מהמקום בשקט בשקט כדי לא
להפריע.
הימים חלפו ותמיה כבר החלה לשכוח לשם מה באה מלכתחילה, חייה
החלו להיכנס לשגרה מסוימת שהופרה מדי פעם ע"י ארועים כאלו
ואחרים, כמו אותו יום שתמיה ורותה מצאו את רחלה מוטלת על המיטה
ללא רוח חיים. הן הביטו אחת בשניה ופרצו בריצה מהירה אל משרדו
של האיש בעל החלוק הלבן. הההלויה היתה שקטה ומאופקת ובאותו רגע
תמיה נוכחה לדעת שבמקום בו היא נמצאת ,אף אחד לא מתרגש מן
המוות.
אפילו רותה  השלימה עם המצב, יתרה מכך, היא הפסיקה להקיא
ואפילו השמינה קצת.
האיש בעל החלוק הלבן היה מאושר ממצבה של רותה  והלך לכתוב
בפנקסו הגדול עוד תאוריות אודות "השפעות הזוגיות על הפרעות
נפשיות".
לא היה מומחה בנושא מתמיה, היא היתה יושבת ימים שלמים ליד האיש
בחלוק הלבן ,מאשרת ומפריכה תאוריות , כמי שמעולם לא התנסתה
בזוגיות היתה לתמיה יכולת אבחנה מדהימה בנושא.
בינתיים רותה החלה לתפוח לממדים עצומים, היא שנאה את עצמה ,את
הרופאים ואפילו את תמיה. היא התנתקה מכולם והיתה נוהגת לשבת
בחדרה ולבלוס כמויות אדירות של מזון. פרט לתמיה שבאמת היתה
עצובה על שאיבדה חברה טובה כל כך ,ועוד מספר אנשים שהיו
מודאגים מהעובדה שרותה גמרה את אספקת המזון השבועית, לא נשמעו
דיבורים מיוחדים על מותה של רותה, כידוע מוות לא היה דבר ששינה
הרבה.
מספר ימים לאחר ההלויה, תמיה ישבה לבדה ליד עץ הערבה הגדול היא
הרגישה שהיא חיה כבר שנים רבות ,שהעולם הספיק כבר להתחלף מספר
פעמים בעודה יושבת באותו המקום מבלי לזוז. לפתע תקפו אותה
געגועים עזים לבית הוריה ובמיוחד לאליאנה וליאוריתה. תמיה ארזה
את חפציה,נפרדה לשלום מהאיש עם החלוק הלבן ויצאה לדרכה.
לא עבר זמן רב והיא מצאה את עצמה באותו רחוב מוכר ,היא פנתה
לביתה והופתעה למצוא אותו ריק. היא נכנסה למטבח ומיד הבחינה
בפתק שאמר " תמיה היקרה, יצאנו לחפש אחריו, יש כאן אוכל, אם
תרצי תאכלי ,ואם לא את מוזמנת לאכול אצל גברת ברונשטיין. תמיה
לא  עצרה אפילו לחשוב, ומיד פתחה בריצה מהירה לכיוון ביתה של
גברת ברונשטיין. למרבה הפלא גם ביתה של גברת ברונשטיין היה ריק
לגמרי.
תמיה החלה לרוץ בין החדרים ,בגינה, היא חיפשה אפילו מאחורי עץ
הערבה הגדול, אך לשוא, הבית עמד שומם.
תמיה התהלכה   ברחובות שהיו ריקים גם כן, אף נפש חיה לא נראתה
ברחובות .
תמיה חזזרה אל ביתה , נשכבה במיטת הוריה ועצמה את עיניה, לאט
לאט  חזרו אליה המראות, תחילה מן ההלויה ,היא ראתה את התאומות
לבית ברונשטיין עומדות מסביב לקבר, לבושות בשמלות השבת שלהן,
היא ראתה את גברת ברונשטיין מוחה דמעה חרישית  והיתה מופתעת
לדעת שיש בה בכל זאת ולמרות הכל איזה שהם רגשות כלפיה. ואז
הבחינה תמיה בהוריה, הם היו נראים זקנים ועצובים ותמיה נמלאה
רחמים כלפיהם. אמא נשענה על אביה,ובכתה. דמעות מילאו את עיניה
של תמיה, אולי למרות הכל אהבו אותה יותר מאשר חשבה. אביה חבק
את אמה ולחש : "חבל,כל כך חבל,סתם למות מילא היתה מתה בתאונת
דרכים, סתם ככה מעקיצת נחש" .ואמה משכה בכתפיה והשיבה "כשנולדה
קרעה אותי לגזרים ועכשיו כשמתה  שוב פירקה אותי לחתיכות".
ותמיה שהביטה בהכל מהצד, חייכה חיוך רחב ולראשונה בחייה היתה
מאושרת.