חצי שעה אחרי
שהודיעו על הפיגוע במקום מגוריה, הופיע המספר שלו
על הצג של הנייד שלה. זמזם פעמיים ונדם.
זו היתה דרכו לומר לה, את בסדר? אפשר לשמוע את קולך? אני עדיין
כאן..
היא חזרה אליו תוך דקה משאירה הודעה במזכירה - אצלי הכל בסדר-
וניתקה.
אבל מאותו רגע שראתה את המספר, הכל חזר אליה.
כל מה שהצליחה להדחיק.
מכל מה שניסתה לברוח.
הרגשות שהיתה בטוחה שהן במקום אחר.
התחושות שלא הצליחה להתמודד איתן.
הדברים שעורר בה, הרצונות שהוא זה שגרם להן לצוץ.
היו עוד חיילי-צעצוע במשחק הזה, כאלה ששיחקה בהם כבובות.
מזיזה אותם מצד לצד, משתעשעת בהם, עושה בהם כרצונה.
וכל אותו הזמן, יודעת היטב.
הם רק צעצועים במשחק שלה. זה לא אמיתי.
הם שם בשביל להנעים את זמנה. לחפות על הצורך האמיתי.
הוא חשף בפניה את נשמתה.היא ידעה
היא אף פעם לא תתן להם, את מה שנתנה לו.
לא מרשה לעצמה להיות היא עצמה באמת, כמו שהיתה איתו.
הוא היה הגילוי העצמי שלה.
גם אם לא דיברה איתו שבועות,הוא היה שם כל הזמן ברקע.
לעולם לא נעלם.
עברה איתו דרך ארוכה. גילתה את עצמה באמצעותו.

למחרת, התקשר שוב, הפעם לא מנתק.
"דאגתי לך.."
"כן..מתארת לעצמי.."
"מתי אני רואה אותך?"
"מתי אתה רוצה?"
"עכשיו"
לרגע שתקה
כשהלכה ממנו, ידעה שעשתה את המעשה הנכון.
היא לא יכלה לשאת את מה שהכיל ליבה אליו.
המרחק עשה לה טוב, הזמן גם עשה את שלו,
היא הרחיקה את הכאב מליבה, מרחיקה את עצמה ממנו,
אבל משאירה אותו בליבה.
משאירה אותו שם לתמיד.
"טוב.."
וברגע שיצאו המילים מפיה, הפסיקה לחשוב מה יהיה.
ידעה שהיא חייבת ללכת אליו.היא רצתה אותו.
הוא סימל עבורה משהו אחר..
הרגישה איתו אחרת.. פורץ בה את כל הגבולות. מרגישה איתו
חופשיה.
נתנה שניה להגיון להשמיע את קולו גם.
התקשרה לחברת הנפש שלה וסיפרה לה,
אומרת לה, תגידי לי לא ללכת, תגידי. ובאותה נשימה ממשיכה,
ואם תגידי.. לא אלך?
וההיא מהצד השני של הקו, מחייכת אליה מחבקת אותה.
סגרה את הטלפון, רצה למקלחת.
התקשרה אליו פעם נוספת,
"תגיד, אתה לא חושב שאני צריכה לשחק לפחות את הקשה להשגה?
לא יתכן שרק תתקשר ואני כבר אבוא.."
"די ...... מתי את באה?"
שמעה את הדחיפות בקולו.
שומעת אותו לא עונה לה בכלל. מניח בצד את ההתחסדות.
מרשה לעצמו להיות הוא. נותן לעצמו את החופש שהיא נתנה להם.
שומעת בקולו את הגעגוע, את הצורך, את הלהט..
החום הציף את גופה, ליבה מתרונן בקרבה,
מרגישה את הזמן אוזל והולך..
נכנסה למכונית ונסעה אליו.

.....

אחרי, נכנסה שוב למכוניתה. מתניעה את המנוע ושומעת רעש מוזר,
פתחה את הדלת והביטה אל הגלגלים.
היא היתה שקועה בבוץ.
החלק התחתון היה מטונף. הגלגלים מכוסים בבוץ.
היא טרקה את הדלת, יוצאת מהצד השני, מרגישה את האימה עוטפת
אותה.
שקועה בבוץ. לעזאזל!! כל כך אירוני. כל כך סימבולי.
את חייבת לצאת מהבוץ. את חייבת לצאת מכאן.
נכנסה שוב למכונית.
ימינה, שמאלה, תפילות.. היא היתה שוב על הכביש.
לפני שחזרה הביתה נכנסה למתקן לרחיצת מכוניות.
הכירה את האחראי.
"תעשה לי טובה, אני רוצה לרחוץ את המכונית אבל רק רחיצה
חיצונית,
ואל תייבש"
ההוא מסתכל עליה במבט מוזר.
" לא ליבש? אולי רק את החלונות?"
"לא!"
יודעת, המכונית לא צריכה להיות נקיה מדי, טיפות שקופות על
החלון, כן.
אבל לא בוץ.
ראתה את המכונית יוצאת מהצד השני. רטובה, אבל בלי הוכחות.
שילמה, נופפה לו לשלום ונסעה לדרכה.

המחשבה וההרגשה כמו מישהי שבצעה פשע נורא ומטשטשת את הראיות,
לא עוזבת אותה.