מה עושים שני תלמידי חכמים כשנפגשים
מעשה באחד מתלמידי-החכמים שבירושלים תבנה ותכונן, מולא
יקותיאל שמו, שזימן עצמו אצל חברו משכבר הימים, חכם אהרון
אגאבבא, המכונה אבישר, אשר נחשב לאיש תמים-דרך, בדומה
לצדיק-שבאמונתו-יחיה. שהיה חכם אהרון אומן במלאכת "מלביש
ערומים", מלאכה שלמד מגיל בר-מצוה, לאחר שנתיתם מאביו, השם
ינקום דמו, שמוסלמים מזרע עלי אבי השיעים, הרגוהו בעירו טהרן
שבפרס.
עד מהרה עמד אהרון על רגליו ונעשה אומן, שרבים וטובים היו
משחרים לפתחו בשביל שיהא מחייט להם מחלצות, ואפילו עתירי-ממון
ושועים, ואיאתולות מזרע ישמעאל, היו מתהדרים במלבושים, מעשי
ידיו להתפאר, ועל זה הדרך, היה מפרנס את אמו האלמנה ואת ארבעת
אחיו היתומים.
וכל אדם שבא למחיטה, היה אהרון מתחדד עימו בפרשת השבוע, או
בדבר הלכה ואגדה ודברי-ימי-ישראל, וכיוצא בהם מנהג אבותיו
בידיו.
משנשא לאשה את דודניתו, עלה לירושלים והעמיד בנים ובנות,
והקים את ביתו ברחוב שמואל הנביא שבירושלים עיה"ק, בית שהיו בו
חצר גדולה המוקפת בבוסתן, ואילנות מלבלבים, וברכת-מים קטנה
בלבה.
כשנזדמן אצלו מולא יקותיאל, חברו, מצאו לחכם אהרון אגאבבא מסב
בבוסתן ומעיין בספר 'מנורת-המאור' לר' יצחק אבוהב, כשלפניו על
גבי טס, מונחים דברי מאכל ומשקה ומאפה, מעשי-ידי זוגתו להתפאר,
מרת דוולאת, אשת-החיל.
קיבל ר' אהרון את חברו בסבר-פנים-יפות ובשמחה גדולה, ועשה לו
כבוד והלל.
והיו השניים מתחדדין בדברי הכתוב בספר "מנורת המאור", שהיו בו
עניני אמונות ודעות, מוסר ודרך-ארץ, תורה ומצוות ואגדות, עד
שנדמה היה ששכינה שורה ביניהם.
תכלית חיי האדם בעולם, מהי?
נתגלגלה שיחת שני הרעים והגיעה לשאלה בדבר תכלית חיי האדם
בעולם הזה. כיון שכך, זקף קומתו מולא יקותיאל ושאל לו לר'
אהרון: "ילמדנו רבנו, מהו משא-נפש-האדם, ומהי תכלית חייו בכל
יום ויום בעולם הזה?"
נשתהה חכם אהרון קמעא, קיצר דבריו ואמר: "שמש, מים, אש
ורוח".
והיה מולא יקותיאל מתמיה ומשתומם. עמד ושאל לחברו: "ברדר",
רוצה לומר, אחא, "במחילה מכבודך, הכיצד? והרי דברים שהשמעת,
ארבעת יסודות הבריאה המה, ומה ענינים לכאן? רוצה לומר, מה ענין
שמיטה להר סיני?"
שב חכם אהרון אבישר והשיב בנחת, באורך רוח, ובעינים מאירות:
"יסוד ראשון, הוא השמש, והרי עיניך הרואות את השמש - השוטפת
אותי בבוסתן זה ומעלה מזור וארוכה, ברמ"ח אברי ובשס"ה גידי,
כמאמר הכתוב: 'שמש-צדקה, מרפא בכנפיה'.
יסוד שני, הם המים, והרי אני מצוי אצל ברכת מים שלרגלי, שעל
המים נאמר: 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה', ואין לך אהבה
אלא, אהבת השם-יתברך, אהבת ארץ-ישראל ואהבת עם-ישראל שהן כלל
גדול בתורה. וכלום יכול העולם להתקיים בלא מים?"
ניצתו עיניו של מולא יקותיאל מהדברים ששמע, מתוך שמחתו, זקף
ראשו: "ואמר: "חכם אהרון, דבריך במור ואהלות רקוחים,
מבארו של רבי עקיבא לקוחים".
צחק חכם אהרון מטוב לב, עמד ואמר: "אכן ידידי, אתה עתיר בנכסי
צאן ברזל.
כי רק זה מתקרי עשיר:
כל שדבריו דברי-שיר,
זכותו על ישראל תאיר
כזכותו של רבי מאיר
שהיה מאיר עיני חכמים
ושירת חייו, הליכה בתמים".
צהלו השניים עד שגעו בצחוק גדול, ועם כך תיבלו את צחוקם במאכל
של מיני תרגימא שהיו מונחים על גבי הטס. את שיחתם קטעה בואה של
אשה.
מרת כאנום ג'ון ושתי שאלותיה
מבעד לשער החצר בצבצה דמותה של אשה שגרה בסמוך ולראשה שביס
לבן היורד ומכסה את שתי כתפיה. "חכם אהרון, חכם אהרון". קראה,
"כלום יכולה אני להכנס? שאלה קטנה עמי".
"כאנום ג'ון, גבירתי, בכבוד, הכנסי. ברוכה הבאה". השיב
בעל-הבית שעה שרעיתו, מרת דוולאת, מיהרה להעמיד כסא נוסף
בבוסתן.
"תעשי בורא פרי העץ". אמרה. "זה מפרי גני. או שמא אקדים ואביא
לך כוס תה בנענע?"
האשה הבאה שאלה את שאלתה, ובעל-הבית השיב לה בנועם מלים כבדרך
שיחת רעים, שכן מעולם לא התנשא על אחרים, ענו וצנוע.
"ובענין העישון שאמרת לי, שעה שראית את בנך עקיבא מעלה עשן
באפו, דהיינו מעשן ברחוב, וכי לפני שישגיח בך מיהרת ופנית
לסימטה אחרת בשביל שלא ייתפס בקלקלתו לעיניך, והסיגר בפיו, מן
הדין שתדעי, שנהגת בחוכמה רבה כדרך נשים שדעתן קלה, רוצה לומר,
נשים שדעתן קלת-תפיסה, קלת-הבנה. כאנום ג'ון, בדרך שנהגת,
הותרת את הבן עם מורא של כיבוד אב ואם. אחרת...".
"ובענין השני שאמרת לי, שעקיבא בנך, השם ישמרהו ויחיהו, לומד
את העשרים וארבעה, את התורה, מתוך ספר שהדפיסוהו אנשי המיסיון
המבקשים לצוד נפשותם של אחינו בני-ישראל בשביל להעבירם על דתם,
חס ושלום, אל לך להיבהל, כיון שאני יודע ביך ובנחום בעלך,
יאריך השם ימיכם בטוב ובנעימים, הרי אני סמוך ובטוח שעקיבא,
בקריאתו בתנ"ך זה, מקיים: 'תוכו אכלתי, קלפתו זרקתי. אין לך
לחוש".
"יאריך השם בימיך וראה בטוב ירושלים". השיבה מרת כאנום השכנה.
"הנחת את דעתי". ופנתה לדרכה.
לא חלפו דקותיים, ורעם אדיר נשמע בעיר. באותה שעה דומה היה
שהעולם נעור והתפוצץ. ואילו מולא יקותיאל נתבהל מפחד ונתכווץ
מרוב אימה וארכובות רגליו נקשו זו בזו.
"מי יודע מהו שאירע בעיר". אמר בחשש, כשלשונו משמיעה את
המשפט: "אלהים יחננו ויברכנו, יאר פניו אתנו, סלה".
"אל לך להתבהל מור יקותיאל". ניסה להרגיעו חכם אהרון. "הדבר
היחיד שעל האדם לפחד מפניו -- הוא הפחד עצמו. אלא מאי? ודאי
הוא, שצעירי ישראל, מנסים להכות בשעה זו, במשעבד הזר שבארץ,
בשביל שיניח לנו לנפשנו, וישוב לו לאיי הים שבארצו".
-- אם כן צריך לשמוח. אמר האורח.
-- לא, לא צריך לשמוח, חיבים לשמוח! כדברי הנביא ישעיהו ע"ה:
"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה".
התחילו פניו של האורח להאיר בשנית כשהוא מלחיש בלשונו: "כן
יאבדו כל אויביך השם!"
"האם משה רבנו, אשכנזי, או ספרדי?"
עם שהיו חכם אהרון אבישר, הוא אגאבאבא, וחברו מולא יקותיאל
משתעשעים בדברי תורה, שמעו קולותיהם של שני בני-אדם הנאמרים
מתוך קרקוש וקשקוש. משהגיעו השניים לפתח חצרו של חכם אהרון
אבישר, נעצרו. לאחר שפתחו בשלום עליכם ועליכם השלום, אמר הגדול
שבשניים שהיה בעל פנים בהירות ומאירות ושתי פאות ארוכות
ומסולסלות השתובבו בפאתי ראשו: "כבוד חכם אהרון. באנו לשאול את
כבודו שאלה: כלום משה רבנו היה ספרדי או אשכנזי? ואני אומר, כי
ברי לי שהיה אשכנזי, נכון הדבר?"
"רב שולמן", עמד הצעיר שבשניים והשיב בלשון רכה המשברת גרם.
"והרי נמנינו וגמרנו לפנות למור אהרון ולשמע את גזר דינו. למה
תביא עבדה/שלא נולדה?"
לשמע השאלה, נקרעו עיניו של מולא יקותיאל מפליאה, והרי מעולם
לא שאל אדם מישראל שאלה אוילית ממין זה: "כלום משה רבנו אשכנזי
או ספרדי?" פנה חכם אהרון אל הצעיר ושאל לו: "ילמדנו רבנו
עזריאן, מדוע סבור כבודו שמשה רעיא מהימנא, היה ספרדי?"
ועזריאן השיב את מה שהשיב בפשטות וללא פלפול.
עמד חכם אהרון ושאל לגדול שבשניים, "אתה ודאי יודע מהי קריאת
תורה של חזן או בעל-קורא".
-- מאי משמע, בהחלט. אני עצמי משמש בעל-קורא בבית-הכנסת
"נוה-יראים".
-- ואתה קורא בתורה בטעמיה ובדקדוקיה?
-- ברור כשמש, זה שמונה שנים שאני משמש כחזן, כבעל-קורא.
הסתכל חכם אהרון בעיניו טובות-הסבר בפני ר' שולמן ושאל: "תאר
לך, רב שולמן היקר שבעל-קורא אשכנזי יקרא את פרשת השבוע בהברה
אשכנזית בהאי לישנא: "ויהיו כיי שורה מייא שונה... ותמוס שורה
בקריס ארבא". ובלשון הכתוב בהברה הספרדית: "ויהיו חיי שרה מאה
שנה... ותמת שרה בקרית ארבע...". ילמדנו רבנו שולמן, כיצד ינהג
הקהל בבעל קורא כזה?"
היה השומע המום מתשובת ר' אהרון. "הריני מודה ומתודה כי
נוצחתי.
-- הריני שמח כי מכלל הן שמעת את הלאו. הוסיף בעל-הבית,
ובפנותו אל עזריאן ואל שולמן אמר בתוכחה: "שאלתכם, שאלה
תפלה/שבה מעט תקלה/והרבה תרעלה, שכן אין כל חשיבות לשאלה אם
משה היה ספרדי או אשכנזי. עיקרם של דברים, הוא לקיים את תורת
משה. ולמה נאמר בכתוב בספר דברים ל"ד, ט, על מות משה "ולא ידע
איש את קבורתו?"
-- כדי שלא יהיו בני-אדם מתעסקין באיש משה, אלא בתורת משה.
ואתם אחי ורעי רב עזריאן ורב שולמן, צאו וקימו את תורת משה
מתוך אמונה / כדי שתזכו לראות את פני השכינה/ולזכות בשפע
מחמשים שערי בינה.
"היכן נעצרנו"? הקשה בעל-הבית והמשיך: "אה בענין המים. ובכן,
חכם יקותיאל אהוב לבי, חוץ מהמים שבברכה שבבוסתן זה, וכדברי
רבותינו ע"ה, אלמלא מים, אין העולם יכול להתקיים; דברי התורה
בהם עוסק אני, משולים למים, שכך דרשו רבותינו: אין לך מים, אלא
תורה".
באותה שעה קם בעל-הבית מכסאו ואמר לאורח: "מולא יקותיאל,
הגיע זמן קריאת תפלה של מנחה".
-- זאת מניין לך? שאל האורח בפליאה.
-- ידידי, אם תאזין לקול שירתן של הציפורים שנאספו בשעה זו
בקהלה גדולה באילנות שסביבנו, תבין, שהן נתקהלו בשביל לקיים
תפליתן לבורא עולם, ובמקהלות".
"אשריך ואשרי חלקך". אמר לו האורח. ור' אהרון המשיך:
"ובאשר ליסוד האש, דע לך, כי קימים שני סוגים של אש, האחת,
המוחשית, כפי שעיניך רואות, זו שהבעירה את הנרגילה המבעבעת
שבפי".
נתקצרה רוחו של יקותיאל, קם והתריס כלפי בעל הבית "יקירי,
כלום ייתכנו שני מינים של אש?"
"אמת ויציב ונכון וקיים". השיב אהרון. "האש הקימת בלבו של
המאמין לבורא, ישתבח שמו לעד. הרי היא הסוג השני. אש זו, אש
התורה, דומה לאש שנתגלתה למשה רעיא מהימנא בסנה שבער באש ולא
אכל".
"נאה דרשת". אמר מולא יקותיאל. כשהוא משולהב ממשמע
אוזניו. "אך מה בענין היסוד הרביעי שאמרת". שאל.
"אחי ורעי, אם תעשה אוזנך כאפרכסת ותאזין מתון מתון לרוח
המכה בבדי-האילנות שבחצר, בענפים ובצמרות, תזכה לעליית נשמה.
באשר לי, שעה שאני מטה אוזן להמיית-הרוח המכה בהם, הריני חש
שרוח נכון מתחדש בקרבי, ששומע אני בהם מנגינות-קדומים של
אבותי ואבות אבותי, אהי כפרת משכבם".
"יתרה מכך, כל המכוון לבו לשמוע מנגינות קדומים ממשב הרוח של
אילנותיה ודשאיה של ארץ-ישראל הקדושה, זוכה כי יתקיים בו
דבר הכתוב: ורוח נכון חדש בקרבי, שהיא התחדשות הגוף והנשמה,
שכך אנו מקובלים מהבורא יתברך: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה
בראשית".
עצר כבוד בעל-הבית, חכם אהרון אבישר, את שטף דבריו והסתכל
בעיניו המפיקות חוכמת-חיים, על חברו, יקותיאל. אמר לו: "אלו הם
ארבעת יסודות חיינו היום-יומיים שבהן משתקפות השאיפות וההגות
של האדם, שעיקר העיקרים ותכלית החיים שבהם הנם:
מעשים טובים,
חסד ורחמים,
והליכה בתמים".
באותה שעה קם מולא יקותיאל מכסאו ואמר: "שפתיים ישק. הנחת את
דעתי, שמכאן ואילך, הריני מבין לאשורו את הפסוק: מה רב
טובך אשר צפנת ליראיך!" מה עשה? נטל שתי כפות ידיו של חברו
ואימצן אל ליבו. תלה את עיניו בלהקת הציפורים שנשאו שירה ותפלה
על האילנות שבבוסתן, ונפטר הימנו לשלום, כשהוא אומר: "גם אני
הולך לתפלת מנחה גדולה, אותה תפלה שתיקן יצחק אבינו ע"ה".
ציון
בערב, שב הביתה ציון, הוא בנו הגדול של ר' אהרון. כשפשט הבן
את כותונתו, נתגלתה תחבושת מוכתמת בדם כרוכה על כתפו.
"נפלתי". אמר בפנים חתומות...
עיתוני יום המחרת הודיעו, כי לוחמי המחתרת תקפו את לב לבו של
שלטון השעבוד הבריטי, בשביל לכפות עליו לברוח מארץ-ישראל
לארצו. |
