ישבתי בין הצללים. הם היו משפחתי היחידה, המקום היחיד בו
הרגשתי בבית.  בין הצללים הרגשתי שייך. היא הביטה בי. הבטתי
בעיניה החומות. כשהבטתי בהן, כל השדים שלי נעלמו. המאבק, שהיה
החיים שלי, נרגע. יכולתי להרגיש בטחון. אהבתי אותה. היא הייתה
האדם היחיד שאי פעם אהבתי. לא דיברתי. הרגשתי אותה. קיוויתי
שגם היא מרגישה אותי. לא ידעתי כמה קרוב הייתי לאבד את כל
תחושת הבטחון. היא ישבה על הספה בבית שלי. ישבתי מולה על
הכורסא. פניי היו בבית שלי, בין הצללים. היא היית כמו אחות
בשבילי, הידידה הכי טובה שלי, אשת סודי, האדם היחיד שאי פעם
סמכתי עליו. הנשימה שלה חיממה את פניי. הטמפרטורה בחוץ הייתה 5
מעלות מתחת לאפס, אבל לא היה אכפת לי. הנוכחות שלה הביאה לי
חום. השתיקה נמשכה. המשכתי להביט בעיניה. היא החלה סורקת עצמה
מעלה ומטה לראות אם היה עליה משהו. חייכתי לעצמי. באמת היה
משהו שהסתכלתי עליו, העיניים שלה. הן החלון לנשמה, בגלל זה
אהבתי להביט בהן. גל של חום פגע בי. "על מה אתה מסתכל" היא
אמרה לבסוף. "עליך" השבתי בחיוך. "משהו מיוחד?" היא אמרה. "על
הנשמה שלך" אמרתי. "כן? ואיך היא?" היא שאלה. "מדהימה, ממש
כמוך" אמרתי. " אני צריכה ללכת" היא אמרה.  "אני אוהב אותך"
אמרתי. "גם אני אותך" היא השיבה. היא לבשה את מעילה ויצאה
מהדירה.  המשכתי לשבת שם. המחשבות רצו בראשי. כל מחשבה עסקה
בה. לפתע, פגע בי הקור העז. הדלקתי את החימום. השעה הייתה 2
לפנות בוקר. הלכתי לישון.

הסתובבתי ברחוב הריק. הפנסים העירו את דרכי. השקט המוחלט והקור
קיבלו את פני. נמנעתי מעיגולי האור שיצרו הפנסים על הכביש.
הייתי במקום לו קראתי בית, בין הצללים. "היא גרה בבית שמש"
חשבתי. "זה שעתיים וחצי במכונית. זה יום וחצי ברגל". לא היה לי
הרבה מה להפסיד. התגעגתי אליה. יצאתי לדרך. הנשמה והלב שלי היו
קרים כמו העולם החיצון. כל שביב חום נעלם מנשמתי כשהיא הלכה.
הייתי קליפה קרה, חיצוניות חסרת תוכן, אבל הייתה לי משימה,
למצוא אותה.  עברתי דרך הרחובות הקרים, החנויות הסגורות. כל
צעד הכביד עליי יותר ויותר, אבל לא יכולתי להפסיק. הייתי חייב
להתחמם, וחום יכולתי למצוא רק במקום אחד, לידה.

העפתי מבט בשעוני. עברו 7 שעות מאז יצאתי לדרך. השמש זרחה
בשמיים. היה שרב, אבל החום של הסביבה בחוץ לא חימם את ליבי
הקפוא. הייתי חייב להגיע אליה. הייתי חייב להתחמם. בלעדיה
הייתי קופא למוות. קפוא בתוך נבכי נשמתי האפלה. לא הייתי יכול
להיות אחראי למעשי.  המשכתי ללכת. הבטתי למטה. סוליות נעלי היו
שחוקות. הוצאתי את בקבור המים שקניתי באחת מתחנותהדלק בדרך.
שאבתי את הטיפות על מנת לקרר את כלי התחבורה של הלב שלי, גופי.
רוח יבשה הכתה בפניי. עיניי היו שתי חריצים קטנים. לא הייתי
צריך אותן, הרגשתי לאן אני צריך ללכת. הרגשתי כאב דוקר בצד
ימין. התעלמתי ממנו. היא הייתה במרחק 29 שעות ממני. לא יכולתי
לעצור.

הבטתי בשעוני. הדלקתי את הנורה הקטנה. השמיים המאדימים היו נוף
ציורי כמעט. אם הייתה לי נשמה, הייתי מזיל דמעה לנוכח אותו
רגע, שאלפי ציירים חיים כל חייהם כדי לתפוס. עברו 20 שעות מא
יצאתי לדרך. עוד 16 שעות אגיע ליעדי. השמש השוקעת הטילה צללים
על הכל. הרגשתי שוב בבית. הצללים אירחו לי לחברה, קראו לי,
הזמינו אותי. "אתה הולך להיות אחד מאיתנו בקרוב" הם אמרו לי.
"רק עוד קצת. תמשיך ללכת". הקשבתי להם. השמש שקעה לגמרי.
הלחישות של הצללים התגברו. הן היו צעקות, קריאות לעזרה. גררתי
רגל אחריי רגל. חסמתי את קולותיהם. התעלמתי ממשפחתי היחידה,
הצללים. העיניים שלי היו עצומות. הלכתי לפי רגש. האור בנשמה
שלי כמעט כבה. ידעתי שלא ייקח הרבה זמן לפני שהנשמה שלי תהפוך
לשחורה. הייתי חייב להגיע אליה, הייתי חייב להציל את נשמתי.

הייתי 15 דקות מהמקום אליו כה השתוקקתי להגיע, ממנה. הבתים של
בית שמש בירכו את פניי. וילות עם חצרות חלפו לידי אחת אחת.
התקרבתי לבית שלה. הרגליים שלי כאבו. הכאב היה חסום במוחי.
נלחמתי. נלחמתי על שמירתה של נשמתי. היא הייתה היחידה שיכלה
להציל אותי מעצמי, ממה שהייתי, ממה שעוד אהיה אם לא אגיע אליה
בזמן. התקרבתי לגינה שלה. זה היה מעבר לכביש. ראיתי אותה יוצאת
וסוגרת מאחוריה את הדלת. התחלתי לעבור את הכביש. הבחנתי באור
קטן מימיני. התעלמתי ממנו. הייתי חייב להגיע אליה. הצללים,
המשפחה שלי, חייכו. הם ידעו משהו שלא ידעתי. סובבתי ראשי
ימינה. ג'יפ התקרב אליי במהירות גבוהה. הוא ניתח בצדו הימני של
גופי.

שכבתי על הכביש. הכל היה ריק, חסר משמעות. נכשלתי. "לא!" בקע
קולה מבעד לשקט. "אתה אחד מאיתנו" אמרו לי הצללים. יד החליקה
מבעד לצווארי. "אתה בסדר?" שאלה הקול שלה, של האדם היחיד עליו
סמכתי, של שירלי. גל של חום הכה בי. היא נשמה. הנשיפות שלה
הורגשו על פניי. כל נשימה שלה נתנה לי כח, נתנה לי רצון
להמשיך, אבל הצללים קראו לי. הייתי חייב ללכת. אורות אדומים
בהקו. "הוא לא הולך לשרוד" נשמע קולו של מישהו. פתחתי את פי.
"הצלת את נישמתי" אמרתי לשירלי. "אני תמיד אהיה שם איתך. תמיד
אשגיח עליך מבין הצללים".

הרגשתי את גופה כנגד גופי. היא חיבקה אותי. רגשות שטפו אותי.
רחמים, סליחה, אמונה ואהבה זרמו בעורקיי. "אתה לא יכול למות.
אני אוהבת אותך" נשמע הקול שלה שוב. לפתע מבעד לכל האור והחושך
נשמע קול. הקול יה עמוק, משרה ביטחון. "צל" אמר הקול. "סבלת
מספיק! התגברת על נכותך והצלחת לאהוב. על כן אני מחזיר אותך.
נתתי לך הזדמנות שניה". האור נעלם. הצללים התמוגגו. היה שקט.
דמעה נפלנ על לחיי. הרמתי ראשי. שירלי היתה שם, עדיין מחזיקה
אותי.  "אני אוהב אותך" אמרתי וחיבקתי אותה. "אוהב אותך!"