אמרו לי היום ששינו את גן זינגר. אין שם יותר חול,
רק משטח רך.
שמו שם מתקנים שונים. מחר אני אלך עם אחותי לראות.
אני לא יודעת למה אני מייחסת לעניין הזה חשיבות כל כך גדולה.
פשוט נדמה לי שאולי זה היה המקום המיוחד שלנו.
המקום המיוחד של החברים שלי, החברים שהיו לי.
עכשיו גם המקום השתנה, כמו כולנו.
אני מתפתה לכתוב שאני לא מתגעגעת.
אבל אני כן. לכולכם ביחד. געגוע שכולל את כולכם.
תמיד הרגשתי שזה המקום שלנו.
בכל פעם שעברתי שם, בלעדיכם,
יכולתי להיזכר בכל הדברים שקרו שם.
פעם אחת כשהיינו שם דיברנו על שיר מסוים.
התחלנו לדבר על המילים.
מאז ומתמיד הייתי חובבת ליריקה מושבעת.
ואז טל דיבר.
זה היה אחרי שלא דיברנו שבועות.
אולי משהו במקום הזה גרם לו לדבר איתי. לא עניתי לו.
היו פעמים יותר טובות. כששיחקנו דג מלוח והילד מהבניין השכן
האיר עלינו בלייזר עד שהלך לישון. כמה צחקנו.
אבל גם זה נגמר.
אני מניחה שזה היה צריך לקרות בסופו של דבר.
כל הדברים האחרים השתנו.
חשבתי מיליון פעמים על הסיבות.
אני מבינה את הכל. אני מנסה להבין את הכל.

צילמתי תמונות. הרבה תמונות שלכם. לפעמים אני מסתכלת עליהן
ומנסה לראות מה השתנה ומתי.
אני מסתכלת על הפנים שלכם שלא מסגירות דבר חוץ משמחה.
מבטים שמחים. שמחה שחלפה לה.

אני רואה אתכם כל יום. אחרי הכל אנחנו באותו תיכון.
מבטים חלולים, מתחמקים. קשה לכם להסתכל עליי.
אני מזכירה לכם את מה שקרה.
את השנה שעברה שהייתה כל כך קשה לכולנו.
גיל הנעורים בתמציתו. אהבות נכזבות, שקרים, קנאה.
אהבנו אחד את השני. וכל כך הרבה דברים השתבשו.
הידידים שלי התחלפו באחרים, החברות שלי הן אחרות.

אני יודעת שזה היה תהליך. ההתרחקות שלכם.
הכל קרה כמו בסרטים. כאלו שאין להם סוף טוב.

ואולי זה לטובה. אולי אנחנו נוכל ללכת לגן זינגר ולפתוח מסורת
חדשה.
עם החברים החדשים שלי, והחברות.
ואתך.