הסם הלבן זרק לי בורידים. הוצאתי את המחט. זה שוב נגמר, אבל
המסע רק התחיל, ועוד מעט אני ממריא. הבטתי בסובבים אותי: אבי,
שרון, אנג'ל, כפיר, זונות מסטולות וסוחרים. כמו בכל פעם, גם
הפעם, איבדתי את תחושת הזמן.

התעוררתי כאשר אור שמש בקע מבעד לתריסים של חדרי. "מה שלום בן
דודי האהוב?" שאלה ריקי, בת הדודה שלי, שנכנסה לחדר. "כוס אמא
שלך יא פוסטמה סגרי ת'דלת לפני שאת חוטפת כיסא בראש" פלטתי.
"העיקר שאתה רגוע, מתוקי" היא אמרה. ידעתי שבעוד כמה שעות
,כשהכל יעבור לי, והראש שלי יפסיק לכאוב, אני אוהב אותה, אבל
כרגע הייתי מוכן לשבור את צווארה מבלי להניד עפעף. היא הייתה
בשנתיים מבוגרת ממני. אני בטוח שאם הייתי נקבה הייתי נראה
כמוה, שיער שחור חלק, עיניים ירוקות שאי אפשר להוריד מהן מבט,
עור חלק. היא הבטיחה להורים שלי שהיא תטפל בי על ערס דווי. לא
הייתי צריך מטפלת, אבל לא הרג אותי לאכול חינם ולגור בבית שלה.
"טוב אני יוצאת לשעה. אם אתה צריך משהו, תתקשר אליי לפלאפון"
היא אמרה ויצאה. מילמילתי משהו לעצמי. כל הגוף שלי כאב כל כך.
הייתי שקוע מידי בכאב מכדי לשים לב למה שאמרתי. עצמתי את
העיניים.

14:35 הראה השעון הדיגיטלי בחדר שלי כשפתחתי את עיני בפעם
הבאה. קיר הגבס מולי היה אטום לקול בערך כמו אויר. מבעד לקיר
שמעתי את גניחותיהם של ריקי וחבר שלה. אולי אפילו לא אחד אלא
שניים. לא הצלחתי לזהות מהקולות. זרקתי מעליי את השמיכה ויצאתי
מהחדר. הלכתי יחף על הרצפה, שהייתה קפואה בטמפרטורות שהיו כאן,
3 מתחת לאפס. הייתי לבוש רק בתחתונים, אבל ניחשתי שזה יותר ממה
ששאר האנשים בבית לבשו. הזדחלתי לכיוון המטבח. בדרך עברתי ליד
הדלת הפתוחה לרווחה של החדר של ריקי. "בוקר אור לכם ילדים"
אמרתי בקול חלוש בעודי עובר. "היי גבר" אמר הגבר במיטה איתה
במבטא רוסי כבד. הוא זיין אותה בדוגי סטייל, מה שאמר לי שהם
עושים את זה כבר זמן מה. זה היה איליה, אחד הקבועים שלה למעשה.
הוא היה רופא: אנקולוג, גניקולוג או משהו. "אשתך מוסרת ד"ש"
אמרתי. הוא הביט בי לשניה וחזר לעסקיו. הגעתי למטבח ופתחתי את
המקרר. הוצאתי משם יוגורט. היה לו בדרך כלל טעם של טיח, אבל זה
היה מזין, או לפחות כך אמרה ריקי. סגרתי את המקרר ושמתי לב
להודעה שהייתה תלויה מאחד המגנטים. "תתקשר לסימונה, 064399985
" היה כתוב בעט ירוק על פיסת הנייר. הרמתי את הפלאפון של ריקי,
ששכב במטבח ליד החצאית הירוקה שלה. חייגתי את המספר ולחצתי על
הכפתור הימני מלמעלה. זה היה אחד הפלאפונים המעצבנים של
סאמסונג. כבר היה מתחת לרמה שלהם לעשות מקש ירוק ומקש אדום.
כשריקי רק קנתה אותו, לקח לי חודש להבין איך לחייג. אולי היה
לוקח לי פחות, אם לא הייתי תחת השפעת סמים או אלכוהול רב שעות
היום. "הלו" נשמע קול בצדו השני של הקו. "בוקר אור סימונה. זה
החבר שלך" אמרתי לתוך השפורפרת. "חיים?" היא השיבה.
"המממ...לא" אמרתי בקול אדיש. ידעתי שלא הייתי היחיד שלה. גם
ככה עמד לי פעם בחודש, ואחת כמוה צריכה מינימום פעמיים ביום.
שמעתי ברקע קולות של אנשים. "האנשים בעיר הזאת הם כמו ארנבים
מזויינים" חשבתי לעצמי. "אני מגיע" אמרתי לה. "טוב, אנחנו
מחכים לך מתוק" היא אמרה וניתקה את השיחה.

הגעתי לבית שלה. כשנכנסתי לסלון ראיתי כמה מזרקים על הרצפה.
אחד מהם היה מלא. "זה בשבילך" נשמע קול מחדר השינה. "הו כן יא
שרמוטה!!! עמוק יותר!" נשמע קול של גבר מחדר השינה. "היי
שרון!" צעקתי בניסיון לגבור על אנקות ההנאה שלו. "שלום לך...
הו כן!!" שמעתי בתגובה. החלטתי להניח לעניין, בעוד שסיימתי
לקשור את החגורה לזרוע שלי על מנת להבליט את הורידים. הסם הלבן
זרק לי בורידים. הוצאתי את המחט. זה שוב נגמר, אבל המסע רק
התחיל, ועוד מעט אני ממריא. הבטתי בסובבים אותי: אבי, שרון,
אנג'ל, כפיר, זונות מסטולות וסוחרים. כמו בכל פעם, גם הפעם,
איבדתי את תחושת הזמן.

הכרתי שבה אליי במלואה כעבור מספר דקות. כשהתעוררתי, הרגשתי
שמשהו חם זורם על החזה שלי. הייתי עירום. הזין שלי היה עמוק
בתוך הכוס של סימונה. הבטתי בפניה. היא הייתה מבוהלת. "יא בן
זונה מפגר!" שמעתי את קולו של שרון במעורפל. "היה תורי לזיין
אותה! תראה מה גרמת לי לעשות!". הבטתי למטה. ראיתי דם. "זה הדם
שלי?" חשבתי לעצמי. העברתי את יד ימין על בחזרה שלי. לא יכולתי
להעביר את יד שמאל. משום מה לא הייתה לי בה תחושה. כאשר לבסוף
מצאתי את הבעיה. 15 ס"מ מתחת לכתף שלי הייתה תקועה סכין. "אני
הולך למות?" חשבתי לעצמי. הכל נעשה שחור. שוב איבדתי תחושת
זמן. לא הייתי בטח אפילו אם אני ממש רוצה להתעורר.
התעוררתי. הראיה שלי הייתה מטושטשת. הרגשתי מגע יד של מישהו
מלטף את שערי. "אתה בסדר?" שאל אותי קול נשי. "מי זה?" שאלתי
בעודי מנסה למקד את עיני. "זו אני, ריקי" השיב הקול. "אז איך
אתה מרגיש?". "איך אני אמור להרגיש?" שאלתי. "כאילו דקרו אותך
מאמי" היא השיבה. לא הייתי בטוח איך הרגשתי פיזית, אבל דעתי מה
אני מרגיש בפנים, זעם. המיקוד חזר אליי. מוחי לא היה צלול
מעולם כמו עכשיו. הייתי לוחם אדיר עם משימה. דישדשתי דרך
מסדרונות בית החולים. כעבור 15 דקות פרצתי דרך היציאה. לא
יכולתי להזיז את כתפי השמאלית, אבל לא היה אכפת לי. הייתי חייב
לבצע את המשימה.

פרצתי את דלת ביתי והלכתי ישר למטבח. הוצאתי מאחד הארונות, אחד
מטאלי עם ידית לבנה, סכין לחם גדולה ואת המסתור האישי הקטן
שלי.  תפסתי כפית ממעמד הכלים והלכתי לחדר שלי. הדלקתי נר שעמד
באחת הפנות. חיממתי את הכפית. התכוננתי בזמן שזה התחמם. הייתי
לבוש במעיל עור שחור, משקפי שמש, מכנסיים שחורות וחגורה כבדה.
דחפתי את הסכין לחגורה כך שהמעיל, שהגיע כמעט עד קרסולי, הסתיר
אותו. הוצאתי עט מכיסי, לקחתי חתיכת נייר, החדרתי את המזרק אל
הזרוע שלי ולחצתי עליו. כאשר הסם היה בתוכי, התחלתי לכתוב:

ריקי היקרה. זה אולי לא נראה ככה רב הזמן, אבל אני מאוד מעריך
ואוהב אותך. תודה על כל המ שעשית בשבילי. לא אשכח אותך לעולם.

              שלך
                אלי


זה זרם בעורקיי. בייתי מוכן לעשות את זה. הלכתי ברחובות. הם
היו שקטים מאוד, או אולי הסם גרם לי לחסום את כל ההפרעות?
הייתי תחת השפעה כבדה כמו שמעולם לא ראיתי, אבל הייתי מרוכז
לגמרי. הגעתי לבית של סימונה. כרגיל, הדלת הייתה פתוחה.
נכנסתי. הלכתי ישירות לחדר השינה. ממש כמו שציפיתי, הוא היה
שם, זיין אותה. בלי להשקיע הרבה מחשבה החדרתי את הסכין דרך
בטנו התחתונה. האוויר העובר לשם מן הריאות יהרוג אותו תוך
דקות. הנפת הסכין הבאה כוונה לעבר הצוואר של סימונה. הראש שלה
נפל ליד המיטה. דם נמרי על מעילי. לא אמרתי מילה. יצאתי מהדירה
ויצאתי אל הרחוב. השמיים היו אדומים מהשקיעה. זרקתי את המזרק
שהיה לי בכיס לאדמה והלכתי לשם. "אין זמן טוב להיגמל כמו
עכשיו" חשבתי לעצמי.