אנשים עברו על פניי. אנשים חסרי פנים, כבשים בעדר. כולם נראו
אותו דבר מבעד לעדשות הכחולות של משקפי השמש שלי, שלבשתי
תמיד.. הקור הכבד גבה את מחירו. העברתי יד בשיערי. הרגשתי את
הקרקפת שלי קופאת. הבטתי שמאלה. ראיתי בחורה כבת 20, בשנתיים
צעירה ממני.  הוצאתי את הסיגריה מהפה שלי ונשפתי ענן של עשן
סמיך. הנשיפה הזאת, כמו כל נשיפה אחרת של עשן, הזכירה לי כמה
רע אני מרגיש אחריי כל סיגריה, כמה אני רוצה להפסיק. "יש לך
אש?" שאלה אותי אותה בת 20.  הבטתי בה. היה לה שיער בלונדיני,
אבל ללא ספק צבוע. היו לה עיניים חומות שהביטו לעיני. הייתה
לעיניים שלה השפעה מהפנטת. לא יכולתי להסיר מבט. "אני מדברת
לעצמי?" שאלה אוית שוב. "הההאא...הממ... כן בטח יש לי" אמרתי
בעוד אני נאבק לשמור על יכולת הדיבור. הוצאתי את המצית הכסוף
שלי מהכיס. הייתה עליו חריטה: .
From Skinner to LP
החריטה לא אמרה הרבה לאף אחד, רק לי. סקינר היה הכינוי של אחי
הגדול, שהתאבד לאחרונה בגיל 28. הוא הרוויח את הכינוי כי כשהיה
קטן קילף את עורו של סנאי שתפס ותלה בחדר. ,LP היה הכינוי שלי.
הייתי מעריץ שרוף של לינקין פארק עוד לפני שהתפרסמו. הכינוי
היה די חדש, ממש כמו המצית. קיבלתי אותו שנה שעברה ליום
ההולדת. אני זוכר את הלוויה כאילו הייתה אתמול. אחריי הטקס
ישבתי כמעט שבע שעות ודפקתי על הקבר. "שתמות יא בן זונה!!!
שתמות!!! איך עזבת אותי ככה?!" צעקתי לתוך ערימת העפר.
הרמתי את המצית לפיה של אותה בלודינית. "חריטה מעניינת" היא
אמרה כשהרחקתי את המצית מפניה. "יש משהו שעומד מאחוריה?".
"סיפור ארוך" השבתי. האוטובוס התקרב לתחנה. "תספר לי בהזדמנות"
היא אמרה ונתנה לי חתיכת נייר עם מספר טלפון. "057918706
דורית" היה כתוב עליה. היא נבלעה בקהל העולים לאוטובוס. "חבל
שזה לא הקו לו אני מחכה" חשבתי בעודי רואה את האוטובוס מתרחק.
השמיים נראו פתאום חשוכים, מאיימים. טיפוץ גשם החלו לפגוע
במדרכה. קולות טפטוף קלים שהתגברו והתגברו צלצלו בראשי. רעם
הכה בכח. "עבי שחקים כשוורים געו, כי הסתיו זעף ופניו רעו"
נזכרתי בשיר של  רשב"ג. האוטובוס שלי הגיע לטווח ראיה. עליתי
עליו.  זרקתי את הסיגריה החוצה לגשם. הראיתי את החופשי-חודשי
שלי ונכנסתי אל גוף האוטובוס. התיישבתי לקראת קצה האוטובוס
הריק כמעט לגמרי.הנחתי את רגליי על הכסא שמלפניי והפניתי מבטי
כלפי החלון.  הטיפות נראו כמו דמעות קטנות על החלון הזה. שקעתי
במחשבות וכנעט פיספסתי את התחנה שלי.
לבסוף הגעתי הביתה ופתחתי את הדלת. הכלב שלי קיבל את פניי
כשניכנסתי. הוא התקרב אליי. התכופפתי וליטפתי אותו. הורדתי את
הבגדים הרטובים שהיו דבוקים לגופי והשארתי בתחתונים וגופיה.
התמוטטתי על המיטה כשפניי כלפי מעלה. לא עבר זמן רב טהרגשתי
שמישהו נושם על לחיי. לפני שפתחתי את הפה לשון חדרה אל תוך פי.
פתחתי את עיניו ראיתי את אליסה, חברה שלי. "התגעגתי אליך" היא
אמרה. "מה שתגידי" פלטתי אליה. בפעם הראשונה מזה חודשים הבטתי
בשיערה האדמוני והחלק, בחזה המבצבץ מבעד לשמיכה שמתחתיה שכבה,
ולהיות בטוח שאני לא סובל אותה, את כולה. "אני לא במצב רוח"
אמרתי לה והסתובבתי עם הגב אליה. היא העבירה את ידה על גבי
וחיבקה אותי מאחור. "אני אוהבת אותך" היא אמרה. לא עניתי. קמתי
מהמיטה. הוצאתי מזוודה מהארון. זרקתי לתוכה בגדים והתלבשתי.
"מה אתה עושה?" שאלה אליסה. עדיין שתקתי. המזוודה הייתה ארוזה.
"בוא רקס" קראתי לדוברמן שלי. אני והוא יצאנו מהדלת. ידענו שלא
נחזור יותר. הגעתי למרחק בטוח מהבית. הוצאתי מהכיס את הפלאפון
שלי וחייגתי: 057918706
"הלו" נשמע קולה של דורית מהצד השני של הקו. "היי. זה אני,
מתחנת האוטובוס" אמרתי. "לא ציפיתי שתיתקשר כל כך מהר" היא
השיבה בקול עליז. נמסתי למשמע הקול שלה.  "המממ... תגידי, איפה
את גרה? אני צריך מקום לישון בו הלילה" אמרתי לתוך השפורפרת.
היא הקריאה לי כתובת שרשמתי. קראתי למונית ונסאתי אל הכתובת
המיועדת. בדרך חלפו מחשבות בראשי. לא ידעתי למה אני עושה את
זה. באיזו זכות אני עוזב ככה מישהי והולך לישון אצל מישהי
אחרת? זה לא בסדר. תפסתי מונית ואמרתי לנהג ליסוע לכתובת שנתנה
לי דורית. המונית החלה לנוע. ישבתי ליד הנהג והבטתי קדימה, אל
הגשם. הרחובות היו ריקים כמעט בשעה זו של הלילה. העננים הסתירו
את הכוכבים. הרגשתי הרגשה מחליאה בתוך קרבי. לבסוף נעצרה
המונית ליד בית גדול. הבית היה בעל 2 קומות וחצר גדולה.  טיפות
הגשם תופפו על שביל החצץ. הדשא נראה נוצץ וארוך. הבית היה חשוך
פרט לחדר אחד. הלכתי דרך החצר הגדולה והבטתי לצדדים. האוויר
הקר גרם לי להשאיר עיניי פתוחות רק כחריצים צרים. ניגשתע אל
הדלת וצילצלתי בפעמון. הדלת נפתחה, ובפתח עמדה דורית. היא
הייתה לבושה בחולצה ארוכה בצבע תכלת. על החולצה ניתן היה לראות
13 צהוב. מתחת לחולצה היא לבשה שורטים צמודים ירוקים. על נעליה
היו גרבי צמר. "את נראית הממ...נפלא" אמרתי. "כן, גם אתם" היא
השיבה וחייכה בעודה מסתכלת עליי ועל הכלב הרטוב שלי. "תיכנס,
אבל אל תרטיב לי את כל הבית" היא אמרה ונתנה לי סימן בידה
להכנס. נכנסנו.
כעבור חצי שעה ישבנו אני והיא על הספה. הייתי כבר יבש. במהלך
כל השיחה הבטתי בעיניה. פחדתי למצמץ שמה אפספס את מבטה החודר,
או חיוך שלה. "בית יפה" אמרתי לה. "הוא של ההורים שלי. הם
בחו"ל לעוד חודש בערך ואני גרה פה בינתיים. הדירה האמיתית שלי
היא בדרום, קרית גת" השיבה לי דורית. "תשמע" היא המשיכה "כבר 4
לפנות בוקר. לא כדאי שנלך לישון?". "כמובן" עניתי. "איפה אני
ישן?". היא הביטה בי. מהמבט שלה הבנתי שאיתה. עלינו לחדר שלה.

התעוררתי בבוקר לצילצול הפלאפון שלי. הצילצול היה בנוסח השיר:
של שאקירה, אותו להיט שמעולם לא הצלחתי לזכור את שמו. "הלו"
אמרתי לתוך השפורפרת של המכשיר. "עורה קומה מחמדי" נשמע קולו
של דניאל לב, אחד החברים הכי טובים שלי. "התקשרתי אליך הביתה.
אליסה ענתה אמרה שהיא לא יודעת איפה אתה" אמר לי דני. "כן..
נו.. אני כבר לא ממש גר שם" השבתי. "בקיצור" אמר דניאל
בהתעלמות מוחלטת ממה שגיליתי לו כרגע. ידעתי שלמעשה זה אמר לו
הרבה מאוד. ניחשתי שהוא יילך לבקר את אליסה, לכאורה לברר מה
איתי, ואז הם יקפצו למיטה. לא הפריע לי. אחרי הכל, לא סבלתי
אותה, אבל היה משהו מטריד מאוד במחשבה על שניהם במיטה. "אתה
מקשיב לי יא בן זונה?" נשמע קולו של דני מהפלאפון. "כן שומע"
אמרתי בעוד חוט מחשבתי נקרע. "יש לנו רק 15 דקות להגיע לעבודה
יפיפיה נרדמת". "ס'עמק עארס!!!" צעקתי לתוך השפורפרת. "לא
יכולת להתקשר קודם?!". "יכולתי" השיב דני. "אבל אתה היית זה
שאמור היה להעיר אותי ולא להיפך, אז חשבתי שלא יזיק להלחיץ
אותך קצת".
הייתי עצבני כשהשיחה נגמרה, אבל בכל זאת נישקתי את דורית,
שעדיין ישנה, על המצח והלכתי להתלבש. הגעתי למשרד באיחור של 5
דקות. ישבתי שם עד הערב. כל היום חשבתי על מה יהיה כשאני אחזור
הביתה. עדיין לא שכחתי את אליסה. בשעה 10 סיימתי לעבוד סוף
סוף. ירדתי למטה והתיישבתי בתחנת האוטובוס. אנשים עברו על
פניי. אנשים חסרי פנים, כבשים בעדר. כולם נראו אותו דבר מבעד
לעדשות הכחולות של משקפי השמש שלי, שלבשתי תמיד.. החום הכבד
גבה את מחירו. העברתי יד בשיערי. הרגשתי את הקרקפת שלי קופאת.
הבטתי שמאלה. ראיתי בחורה כבת 25. היא הייתה ב3 שנים מבוגרת
ממני. הנשיפה הזאת, כמו כל נשיפה אחרת של עשן, הזכירה לי כמה
רע אני מרגיש אחריי כל סיגריה, כמה אני רוצה להפסיק. "יש לך
אש?" שאלה אותי אותה בת 25. הוצאתי את המצית שלי. אותו מצית
שנתן לי סקינר ליום הולדתי בשנה שעברה. הבטתי לתוך עיניה של
הבחורה. היו לה עיניים כחולות מהפנטות. לא הצלחתי להוריד ממנה
מבט. היה לה שיער שחור פזור. היא הייתה מדהימה. "היום בבקשה"
היא אמרה. "האא...כן סליחה" אמרתי, נאבק על יכולת הדיבור.
אוטובוס החל להגיע לתחנה. זה לא היה האחד שלי. היא הושיטה לי
חתיכת נייר וקמה לעלות לאוטובוס. פתחתי את הנייר: 0659445786
אתי היה כתוב על חתיכת הניר. גשם החל לרדת. טיפטוף קל שנעשה
כבד יותר. הרעם הזכיר לי שאני רק זבוב באותו יקום, אותו
מנגנון, אותה מציאות. האוטובוס שלי הגיע. עליתי אליו והצגתי את
כרטיס החופשי-חודשי שלי. התקדמתי לתוך גוף האוטובוס והתיישבתי
לקראת הסוף. הנחתי רגלי על הספסל לפניי והבטתי בגשם. הגעתי
לבסוף הביתה. הנסיעה הייתה ארוכה. כשהגעתי, דורית, החברה שלי
שכבה במיטה. התמוטטתי על המיטה ממש לידה. הבטתי בה, בשערה
הבלונדיני, עיניה החומות שנפתחו כשגופי הרעיד את המיטה, החזה
שלה שבצבץ מבעד לשמיכה. לראשונה הבנתי עד כמה אני לא סובל
אותה. הלשון שלה פערה את השפתיים שלי ונכנסה אל פי. הדפתי אותה
מעליי וקמתי. לקחתי את המזוודה שלי והתלבשתי. "לאן אתה הולך?"
היא שאלה אותי. לא עניתי. "בוא, רקס, הולכים" אמרתי לדוברמן
שלי...

הסוף