אני מגיע למקום חצי שעה לפני הזמן שצוין בעיתונים וברדיו.
הכוונה להגיע לפני כולם לא מניבה פירות, שכן בית הקברות כבר
הומה אדם.
עשרות אנשים, רובם לבושים בשחור, עם משקפי שמש כהות. כולם
בפרצופים רציניים וכואבים. חלק גם כועסים. אף אחד כאן לא
מחייך. אני לא מושך תשומת לב, נכנס בשער הגדול, עובר את הרחבה
הגדולה, יורד במדרגות, הולך בשביל ומגיע לקבר הריק. הוא כבר
חפור, ערימות האדמה שהוצאה ממנו לידו, רק מחכות לחזור למקומן
ולכסות אותה לנצח.
הבור לא כל כך עמוק כמו שחשבתי שיהיה. אם עומדים ליד ומסתכלים
למטה, אפשר לראות בקלות את התחתית. מה שאומרים בסיפורים, על
"בור עמוק ללא תחתית" לא נכון כלל. במציאות זה נראה קטן,
מיניאטורי. לולא הייתי יכול להביט מסביב ולראות שורות על שורות
של קברים, הייתי יכול לטעות ולחשוב שסתם, מדובר בבור לעבודות
חקלאיות או משהו כזה. אם לא יודעים בוודאות, או אפשר לנחש שזה
קבר. פשוט אי אפשר.
אני מסתכל למטה, ונותן למחשבות שלי לנדוד, מנסה להעלות את
המראה שלה, הפרצוף שלה, בראש שלי, אבל הדבר היחיד שעולה היא
התמונה שפורסמה היום בבוקר בעיתון. התמונה פורסמה בתוך שורה של
ארבע תמונות, כל המצולמים היו צעירים, כולם חייכו בתמונות.
מעליהם היה כתוב בכותרת גדולה ושחורה: "פיגוע קטלני - שלושה
צעירים וחייל נהרגו." הכותרת הפנתה לעמוד השלישי בעיתון, שם
הייתה כתבה שפירטה על מקום מגוריו של המחבל, ואיך הוא הצליח
לחדור לארץ ולהשיג נשק ותחמושת, מה לבש, איך הגיע למרכז
תל-אביב, איך התחיל לרוץ ולירות בכל מי שהיה מסביבו, איך החייל
ניסה לעצור אותו ונהרג במקום ואיך שלושת הצעירים נאבקו במשך
שעות ארוכות על חייהם בבית החולים, אך לבסוף הגורל הצליח להשיג
אותם במירוץ, והם נפטרו. או נהרגו. או פשוט מתו. לא משנה איך
מנסחים את זה. בעמוד אחר כך היו תמונות של אנשים בוכים, וכמה
מילים על כל אחד מהקרבנות. עליה היה כתוב: "נהרגה לפני גיל 18,
כשהלכה לקנות שמלה לנשף הסיום של בית-ספרה. החברים מספרים עליה
שהיא הייתה אדם טוב וחייכני. כשהודיעו להם על מותה, אתמול
בערב, התקשו לקבל את רע הגזירה. 'כששמעתי על הפיגוע, היא ישר
עלתה לי בראש, כי ידעתי שהיא באיזור.' כך מספר בדמעות ידידה,
תום ברקת, 'אך גם בתרחיש הכי גרוע שעבר בראשי לא יכולתי להעלות
על הדעת שהיא תיהרג. בכלל, קוראים (על הפיגועים) בעיתונים
ושומעים את הסיפורים, וחושבים שמוכנים להכל, אבל כשמשהו כזה
קורה לך, ממש לך, אתה מבין באמת.' קבוצה של חברים קרובים
ומכרים יצאה מייד עם שמע הדבר לבית הוריב, לנחם אותם ולהשתתף
בכאבם הגדול".
אני בוהה לתחתית הבור הריק במשך מה שנראה לי כמו שעות, מנסה
להעביר מחשבות בראש, אבל כל מה שעובר זה הרגשה כזאת של ריק.
לפתע אני מרגיש יד טופחת על כתפי. אני מסתובב, ורואה אדם מבוגר
ולא מוכר עומד מאחוריי. "אמם, כדאי שתבוא, כולם מתאספים,
הלוויה מתחילה." הוא אומר לי ומצביע לכיוון הרחבה הגדולה. אני
יכול לראות את הקהל מתחיל להכנס למבנה בו מונחת הגופה. אני
מהנהן לאיש. "תודה, הלכתי לאיבוד ב... הלכתי לאיבוד במחשבות,
בזכרונות." אני אומר לו, והוא מושיט לי את ידו. אני לוחץ אותה,
והוא אומר לי: "אני לא חושב שיצא לי לפגוש אותך אף פעם, לפני.
היית בכיתה שלה?" אני משפיל את הראש, ומשחרר דמעה - כבר מנחש
מיהו האדם שעומד ממולי. "לא, לא. היא ואני, אמם, אני והיא,
לפני כמה ימים, רק כמה ימים, התחלנו... התחלנו להתראות, אתה
יודע, להיות... חברים." האיש נראה מבולבל, ואני יודע שהוא חושב
משהו כמו 'מוזר, היא לא סיפרה לנו כלום'.  רואים עליו שהוא
רוצה לשאול, לרדת לפרטים, אבל בסוף הוא מוותר ופשוט אומר:
"אני... אני אבא שלה." אני כבר לא יכול להצניע את רגשותיי,
ומחבק אותו חזק. בהתחלה הוא נבוך, גופו דרוך ומתוח, אבל לאחר
מספר שניות הוא מרפה, ומחבק חזרה. אני בוכה, ואומר לו שאני
מצטער, כל כך מצטער. הדמעות זולגות ומרטיבות לו את החולצה. אני
שומע אותו בוכה גם, והוא אומר לי שזו לא אשמתי, ושהוא כבר
מתגעגע אליה. כשאנחנו נפרדים אנחנו הולכים שנינו בפנים נפולות
במורד השביל, לכיוון המבנה.
כולם כבר ישובים במקום כשאנחנו נכנסים. אם מסתכלים על כל
האנשים ומטשטשים את הראייה, אפשר לראות פשוט כתם שחור וגדול.
אם עוצמים את העיניים הדבר היחידי שאפשר לשמוע הוא את המשיכות
באף. אבא שלה מתחיל ללכת לכיוון השורה הראשונה, שם יושבת מי
שאני מניח שאישתו - אמא שלה. אני פונה אחורה, לכיוון המקומות
הריקים שעדיין נשארו בשורות האחרונות, אך הוא שם את ידו על
כתפי, ואומר לי לבוא לשבת איתו. אני שותק, עיני נוצצות ואני
מהנהן. בדרך למקומות אנחנו עוברים ממש קרוב לארון. אפילו לא
ארון, מעין אלונקה, עליה שוכבת הגופה, מכוסה בבד. אפשר לראות
בקלות את קווי גופה, את החוסר הבולט בתנועות הגוף הנגרמות
מנשימה. גופה קפוא מתחת לבד, מבטה מזוגג. היא מתה. היא איננה.
אני מתיישב. "אני מוטי, נעים מאוד." האמא מהנהנת אליי, כאילו
שמעה, אבל המבט בעיניים שלה רחוק. היא מרוכזת בכאב שלה, באובדן
שלה. אני בספק אם היא בכלל מודעת לעולם החיצוני, בספק אם היא
שמעה אותי.
טקס הלוויה מתחיל. הקהל כבר הפסיק לנסות למשוך את הדמעות,
עכשיו קולות הבכי נשמעים ורועמים. לפני שמוציאים את הארון,
עולים אנשים להספיד. ראשון עולה סבא שלה, שמספק שלמרות שהיה
בשואה, ולמרות שחשב שראה כבר את כל הזוועות שיש בעולם, הוא
מרגיש חסר אונים ומזועזע מול המצב. אחריו עולה האבא. הוא פותח
ואומר שהוא מדבר גם בשמו וגם בשם אישתו, ואז ממשיך במשך דקות
ארוכות לספר על הכאב שלהם, על זה שלקחו להם את הילדה הקטנה, על
זה שזהו ושעכשיו כבר אין. באמצע ההספד הוא מתחיל לבכות. אני קם
ממקומי במהירות ומציע לו ממחטה. הוא לוקח אותה בלי להסתכל,
מנגב את הדמעות, אל במקומן מגיעות מייד דמעות חדשות. תוך פחות
מדקה הממחטה כבר ספוגה בדמעות. האבא זורק אותה לרצפה, בלי לשים
לב.
לאחר שהוא מסיים את דבריו, אחת החברות עולה. היא לובשת גופייה
שחורה צמודה וג'ינס. שערה השטני מבריק. מתחת לעיניים הירוקות
שלה יש הרבה שחור, לא ברור אם מרוב איפור או מרוב בכי. היא לא
בוכה כשהיא מדברת. הקול שלה חזק ויציב. רק הטון שלה מלא כאב,
ודבריה - דבריה חודרים את הרגשות כמו סכין. היא מספרת כמה טובה
היא הייתה, איך כולם אהבו אותה. איך רק לפני כמה שבועות קיבלה
מהצבא צו גיוס, איך התרגשה מהמחשבה על שירותה הצבאי. היא רצתה
להתגייס, רצתה לתרום למדינה. היא מספרת איך היא הייתה מתנדבת
כל יום שבת במרכז קליטה, איך היא שיחקה עם כל הילדים הקטנים
שבקושי דברו עברית, אבל תמיד הבינו אותה ואהבו אותה. היא מספרת
איך כל מי שרק הכיר אתה הבטיח לה עתיד מבטיח בכל דרך שהיא רק
תבחר ללכת בה בהמשך. והיא מספרת איך כל העתיד הוורוד הזה נמחק
בבת אחת, עם איש אחד ורובה. הכל נמחק. כל קיומה כלא היה. החברה
יורדת מהבמה כשעלתה, משדרת עצמה. ללא נצנוץ אחד של דמעות
בעיניים. חזקה. הבא בתור שעולה, אחריה, הוא אני.
הקהל שותק. אף אחד לא יודע מי אני בדיוק, אף אחד לא מזהה. אני
עומד מולם, ורואה רק עיניים תוהות. מחכים שאפתח פי, שאסביר למה
אני עומד מולם. וזה מה שאני עושה. בהתחלה מכחכך מגרון. לפני
שאני מתחיל לדבר אני שם לב שהרגל שלי רועדת. כנראה מהתרגשות.
"אמם, שלום, לכולם. בוקר טוב." אני אומר, ומייד מתקן את עצמי.
"אהה, לא, בעצם, לא. לא בוקר טוב, בכלל לא בוקר טוב." מכיוון
הקהל נשמעות משיכות באף. "אתם... אתם, רובכם לא מכירים אותי,
בעצם. אז נתחיל עכשיו, למרות שאולי מאוחר מדי בשביל זה,
בהיכרות. קוראים לי מוטי. אני הייתי במשך ה... לא זוכר, בדיוק.
משהו כמו שלושה שבועות, אולי חודש. הייתי החבר של נועה." חלק
מהפרצופים בקהל, במיוחד של הבנות הצעירות שוודאי היו חברותיה,
מעקמים את העיניים בחוסר אמונה. אני מתעלם וממשיך. "דבר אחד
מפריד ביני לבין רובכם כאן. דבר רציני. רובכם הייתם חברים או
משפחה של נועה כבר, לא יודע כמה זמן, הרבה זמן, המון זמן
אפילו. אני בטוח שחלק ניכר מכם הכיר אותה כל חייה. ואני בטוח
שכולכם אהבתם אותה, וחשבתם שהיא נהדרת, ושאתם כואבים, ממש ממש
כואבים, על זה שלקחו אותה ממכם ככה. ואתם, אתם שכל כך כואבים,
הכרתם את נועה תמיד. הכרתם אותה על הצד הטוב שבה, ועל הרע שבה.
הכרתם אותה בימים הטובים ובימים הרעים. אני בטוח שלכל אחד מכם
זכור איזה זמן שהיה מעוצבן עליה, אולי אפילו לא סבל אותה." חלק
גדול מהקהל מכחכחים בגרונם. "ועדיין, למרות הכל, אתם באתם לכאן
לחלוק כבוד אחרון. עדיין באתם ללוות, לחזק, לבכות, לאהוב. דמעה
אחת החלה לזרום במורד לחיי. "אני, לעומת זאת, מכיר אותה כבר...
חודש וחצי. אפילו פחות. אני, אני הספקתי לראות רק צד אחד שלה -
את הצד הטוב. אף פעם לא התעצבנתי עליה, אף פעם לא כעסתי. תמיד,
בכל הזמן הקצר שאני מכיר אותה, אהבתי אותה. רק אהבתי אותה, ממש
ממש אהבתי אותה." אני מכניס יד לכיס, מחפש את הממחטה. פתאום
נזכר שהבאתי אותה קודם לאביה. לא משנה, זה לא חשוב בכלל. אני
מנגב את עיניי בעזרת השרוול. "א...איפה הייתי? אה, כן. אני
הכרתי אותה רק לטוב, אני רק אהבתי אותה. ועכשיו, עוד לפני
שהספקתי להכיר את הצדדים ה... אני לא אגיד רעים, כי, מה, מה
כבר יכול להיות רע בילדה הזאת, מה כבר יכול להיות רע בנועה,
אבל... את הצדדים הפחות טובים, את אלה לא יצא לי להכיר. ו...
ומה, למה, למה היא הייתה חייבת ללכת. לא, לא, למה היו צריכים
לקחת אותה, לקחת אותה עכשיו? מה אני אעשה... עכשיו, מה אני
אעשה עכשיו לבד?" אני קובר את ראשי בתוך ידיי, משחרר את כל
הדמעות החוצה. אם זו הייתה הצגה, זה היה השלב בו הקהל קם על
רגליו במחיאות כפיים עצומות, זה היה רגע השיא. אבל זאת לא
הצגה, זה לא מחזה, אלה החיים האמיתיים. זאת לוויה, והקהל לא
קם, לא מוחא כפיים. חלקו בוכה. חלקו משפיל ראשו בעצב. לכאורה,
נראה שאין שינוי במצב הכללי של הקהל. הם בכו גם לפני שאני
דברתי, היו עצובים גם לפני ששמעו את הסיפור שלי. אבל אני יודע
שיש הבדל, יש הבדל גדול, אפילו. הסיפור שלי גורם לרוב הקהל
להבין, להזדהות. עד הסיפור שלי הקהל היה איש איש וכאבו, עכשיו
הרוב מאוחדים בכאב שלי. ולמה שלא יהיו? אני, לכאורה, אחד
מהאנשים שהכי נפגעו מהמוות שלה. אני לא הכרתי אותה טוב עדיין,
היינו רק בתחילת הקשר, ומצד שני היינו כל כך קרובים - מאוהבים.
אני זה שהפסיד הכי הרבה, אני זה שהיה לו מה להרוויח. הסיפור
שלי, הדמות המעונה שלי, הכל נותן להם כח. אמנם לא הרבה כח,
אמנם הם עדיין כואבים ובוכים, אבל הידיעה החדשה שלהם - שיש
מישהו שמסכן יותר מהם ונפגע יותר מהם - ידיעה זו מחזקת אותם.
כי לבני אדם יש כפתור כזה ברגש, ברגע שמישהו אחר נדפק - הם
שמחים לאיד. אולי לא רוצים להודות בזה, אבל זה שם. יש נחמה
בידיעה שמישהו אחר במצב רע יותר ממך. ידיעה זו מחזקת אותם, ואם
רק במעט - גם אז החיזוק משמעותי וחשוב. אני עומד שם כמה דקות,
רק קולות הבכי מפירים את הדממה. ואז אני חוזר לשבת. לפני שאני
מגיע אבא של נועה קם לחבק אותי. אני מרגיש קצת לא נעים מכל
הסיפור, אבל מקבל את החיבוק ובוכה עוד, על הכתף שלו.
אני האחרון שנואם. עכשיו יוצאים אחריי הארון לכיוון הקבר. את
הדרך אני עושה בעולם אחר. התמונה של נועה מלווה את דרכי,
חיוכים וזכרונות על עולם שלא היה ולא יהיה עוד מציפים את
מחשבותיי. אני הולך לבד, כמה צעדים מאחוריי המשפחה, כמה צעדים
לפני החברים. אני לא שייך לאף אחת מהקבוצות, אף פעם לא אהיה
שייך. אני בוהה בארון, המונמך לקבר. בוהה בטקס הדתי, בוהה
בכיסוי הקבר. רק לפני חצי שעה הסתכלתי למטה, ראיתי את הקרקעית,
ועכשיו, הבור מלא, נועה שוכבת שם למטה, מכוסה אדמה. מתחילים
לשים פרחים, אבנים. אני עומד בתור, שמגיע לקדמת הקבר אני מרים
אבן מהאדמה ושם אותה על הקבר הטרי. לפני שאני הולך ומפנה את
מקומי לזה שעומד אחריי, אני לוחש דבר אחרון לכיוון הקבר, מקווה
שמי שקבורה מתחת ערימת האפר שומעת אותי: "אני מצטער".
לאחר מכן, הכל עובר מהר. הקהל מתחיל להתפזר, הרוב לבית ההורים
האבלים, לשבת איתם את תקופת השבעה. אני מתחיל ללכת לכיוון
המכונית שלי, שחונה לייד בית הקברות, ובעודי עושה כך אבא שלה
עוצר אותי. "אתה, אתה אולי רוצה, לבוא, לשבת איתנו? אל תרגיש
לא נעים, או משהו, בגלל שאתה לא מכיר את החברים, או את המשפחה,
אתה עכשיו כמו... ממש כמו בן משפחה, אתה יודע." אני מהנהן
ומסתכל לו בעיניים. "אני יודע, ותודה, אבל... אבל לא, אני לא
חושב שאני אוכל ל... להתמודד..." המבט בעיניים שלו משתנה. הוא
נראה קצת מאוכזב, אבל גם מבין. "כן. כן, זה בסדר. אם אתה רוצה,
אבל, שלא תתבייש. אתה תמיד מוזמן לבוא." "בסדר, תודה." אני
מסתובב שוב לכיוון היציאה, אבל הוא לא נותן לי - תופס אותי
ומחבק, חיבוק חזק ואוהב. אני מחזיר לו את החיבוק, ולאחר שהוא
מרפה אני מסתובב לאחור במהירות, כדי לא לקלוט את המבט בעיניו.
בדרך אני שומע את אחת הנשים המבוגרות, סביר להניח אחת מהדודות,
אומרת במדעות שמסכנה המשפחה, ושהיא הייתה הבת היחידה וכל עולמם
ומה הם יעשו עכשיו. אני ממשיך ללכת, יוצא משערי בית הקברות.
האווירה המדכאת והשחורה מפנה את מקומה לרוח אביבית. אני מגיע
לרכב, ולוחץ על הכפתור של האזעקה. ה"ביפ" שמשמיע האוטו מעיר
חתול שנמנם לו בקרבת מקום. אני נכנס לאוטו, מתניע ומדליק את
הרדיו. חדשות. הקריין המונוטוני מדווח על פיגוע דמים המוני
שהתרחש זה עתה. "לפחות 20 הרוגים, בינהם ילדים וצעירה בת 17."
אני מסתכל על הרדיו, ואז חזרה לבית הקברות. המילים מהדהדות לי
בראש, "בינהם צעירה בת 17." לוחץ על דוושת הגז, משאיר את בית
הקברות ואת נועה מאחוריי, ויודע שגם מחר יהיה לי מה לעשות.