[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
נגעה בשמיים

נכתב לגלרית הסיפורים של פורום מוזיקה ישראלית ב-Y-net

לירון לא הכירה הרבה מוזיקה, לא הייתה מאלה שיכלו לזהות שירים
ולירות שמות של אלבומים מהמותן. המפלצות האלה עם הגיטרות
והשירים והזמרים והלהקות אף פעם לא עניינו אותה (כי סך הכל,
היו מספיק דברים אחרים להתעניין בהם בחיים, כמו מסיבות, ים,
בנים). למרות גילה הצעיר (16, אבל כולם אמרו שהם נותנים לה
לפחות 18) היא הספיקה לעבור לייד אירועים יחסית גדולים במוזיקה
הישראלית, ללא שום סוג של יחס מצידה. הפירוק של 'משינה' עבר לה
מעל לראש, על האיחוד של תיסלם היא לא שמעה בכלל. היא לא ידעה
מי אלה 'פינג-פונג', בקושי מי זאת שרית חדד. היא יכלה לעבור
ברחוב מול ברי סחרוף ולא לזהות, והבנאי היחידי שהיא הכירה
הייתה אורנה, כי לפעמים היא הייתה רואה 'רק בישראל' לפני
שהייתה יוצאת ביום שישי עם החברים.
אבל למרות הכל היה שיר אחד שהיא אהבה. היא שמעה אותו פעם אחת
בקומזיץ של ל"ג בעומר. חלק מהחבר'ה התאספו סביב גיטרה ונרגילה,
ושרו קצת שירים ישראליים. בדרך כלל היא לא מתקרבת לדברים כאלה,
אבל במקרה הבן שהיא שמה עליו עין באותה תקופה היה זה שניגן על
הגיטרה. אז היא הלכה, והקשיבה, ולפעמים ניסתה לעשות את עצמה
כאילו היא מכירה את המילים ושרה גם, שלא תתבאס. אחד השירים
שנוגנו שם היה 'נגעה בשמיים' של משינה ("זה משהו פשוט", אמר
אותו בחור שניגן בחיוך מבוייש, "שלושה אקורדים, אפילו אני יכול
לנגן את זה בלי לטעות"). זה לא היה הלחן הפשוט והקליט של השיר
שגרם לה להתעניין בו. גם לא העובדה שאותו בחור שניגן (זה הזמן
לגלות שקראו לו תמיר) הסתכל לעברה באותו חיוך מבוייש לכל אורך
ניגון השיר. היא התחברה דווקא למילים. אחרי שסיימו לנגן, היא
לקחה את החוברת עם התווים ממנה נוגן השיר, וקראה. היא לא ניסתה
כל כך להבין 'למה התכוון המשורר', לא ניסתה לפענח מטאפורות או
לשבור דימויים. הרי מה שכל כך יפה במילים של מוזיקה זה שאפשר
לחבר אותן כמעט לכל דבר, לתת להן כמעט כל פירוש שמתאים. ולירון
מצאה את הפירוש האישי שלה לנגעה בשמיים, ביטוי למחשבה שהסתובבה
לה בראש הרבה מאוד זמן.
למרות העניין הפתאומי בשיר, כשהגיע סוף הערב והיא כבר הייתה
צמודה לתמיר לייד האש, המילים כבר לא היו במרכז מחשבותיה. מה
שהיה עכשיו זה מחשבות על תמיר, וכמה שהוא נפלא וכמה שהוא נהדר
וכמה שהוא מנשק בדיוק כמו שהיא דמיינה שיעשה.
ככה עבר לו הזמן. אהבת נעורים כמו אהבת נעורים, לירון העבירה
את רוב זמנה באהבה עיוורת לתמיר. יצאו לסרטים, לים, למסיבות.
לפעמים גם סתם נפגשו אצלו בבית ודברו קצת, אכלו. ועוד מסיבות,
ועוד ים. כל פעם שהיא הייתה לידו היא הייתה מחייכת, ולחברות
שלה הייתה אומרת שלמרות שהוא מספר 14, הוא החבר הכי טוב שהיה
לה, ושהיא אפילו חושבת שאיתו אפשר, סוף סוף, לעשות את הצעד הכל
כך מלחיץ הזה, ולאבד את זה.
ואי אפשר להגיד שהיא לא חיכתה, ולא הייתה זהירה. זה היה אחרי
כמעט חצי שנה שהם כבר היו ביחד (כמעט כפול מכל מערכת יחסים
שהיא הייתה בה לפניו). הם הלכו למסיבה במועדון ה-TLV, ואחד
מהערסים שתמיד היו שם ניסה להתחיל איתה - רקד איתה ואפילו ניסה
לשלוח ידיים. תמיר, שהיה בדרך כלל רגוע, ראה והתעצבן, והכניס
לו אגרוף לפרצוף. זה היה יכול להגמר בדקירה, אבל אחד החברים של
הערס צעק שהוא חושב שמגיעים שוטרים, וכל החבורה ברחה. תמיר ישב
מקופל מכאב על רצפת המועדון. לירון חיבקה אותו חזק ובכתה. היא
לחשה לו באוזן שהוא לא היה צריך להסתבך עם החבר'ה האלה בגללה,
שהיא הייתה יכולה להסתדר לבד, שהוא לא היה צריך לחטוף מכות,
שהיא גאה בו ואוהבת אותו, אבל תמיר לא שמע כלום, כי צלילי
הטראנס שהמועדון השמיע באותו ערב היו חזקים מדי.
אחרי כמה דקות היא יצאה איתו החוצה, עוזרת לו ללכת. במועדון
אנשים כבר התחילו לצעוק שיעזבו, כי הם מפריעים לרקוד. בחוץ,
לייד פנס-רחוב, היא ראתה שהאף שלו קצת מדמם ושיש לו פנס די
בולט בעין. "הייתי יכול לגבור עליהם, ראית איך הם ברחו?" הוא
אמר לה במעין חיוך מהול בהרבה בושה. היא רק הסתכלה עליו
בעיניים, אמרה לו בחיוך להיות בשקט, והבינה שזה הדבר הכי
רומנטי שעשו למענה. אז הם נסעו לסופר פארם, וקנו קונדומים, ואז
אליו הביתה, כי ההורים היו בחו"ל. וכמו שתמיד קורה, בבוקר אחר
כך הוא לא התקשר, ועוד יום לאחר מכן הוא זרק אותה.
זה היה בבית הספר. הפסקה גדולה. הוא למד בכיתה שלה, למעשה היה
שכבה מעליה, וישר כשצילצל הפעמון היא רצה לכיתה שלו לחפש אותו.
הוא לא היה שם. אחרי כמה דקות של חיפושים היא מצאה אותו בחצר
הגדולה, מדבר עם מישהי בכיתה שלה שלירון תמיד שנאה כי היה לה
ריח חזק מדי של שמפו. היא ראתה אותו מרחוק, מדבר איתה וצוחק,
במעין משחק כזה של פלירטוט מתקדם, וכבר הרגישה שמשהו לא בסדר.
כשהתקרבה והוא התעלם ממנה כשהתקרבה יותר כבר היו לה תלויות
דמעות בעיניים. כשאמר לה שהוא לא חושב שזה הולך בינהם, ושהם
צריכים להפרד, היא ממש בכתה. בכתה, והרביצה לו בחזה, וצעקה
שהוא מניאק, ושאלה איך הוא יכל. ראו שלא נעים לו. הוא גירד
בעין שלו, זו עם הפנס, ורק הסתכל על הזאתי עם הריח של השמפו
במבט מובך. בשלב מסויים לירון הפסיקה לבכות. היא רק עמדה
והסתכלה עליו, הסתכלה עליו ושנאה אותו. ברגע אחד הוא גרם לה
להרגיש שוב את ההרגשה הזאת של לבד, ההרגשה שיש כשאין בן או בת
זוג. ולירון שנאה את ההרגשה הזאת, שנאה. ואחרי שהיא הייתה כל
כך הרבה זמן בהרגשה האחרת, ההרגשה הנפלאה של ביחד, היא לא יכלה
לסבול אותה.
ואז, כנראה שהיה זה צירוף מקרים, רדיו התלמידים השמיע את אותו
שיר של משינה. לירון זיהתה אותו כבר מהשורה הראשונה. "היא יפה,
היא ילדה. היא הקסם הנודע."
פתאום, כל המחשבות האלה שהסתובבו ללירון בראש לפני שהייתה עם
תמיר חזרו. לרגע התפלאה איך לא חשבה על הדברים האלה כבר חצי
שנה, אבל מבט אחד בתמיר הנבוך הזכיר לה. אותו מבט גם הגביר את
המחשבות האלה.
וכשמשינה הגיעו לפזמון, ויובל בנאי שר "נגעה בשמיים, לא יכלה
לצאת מזה", היא החליטה לעזוב הכל. היא התרוממה בדיוק כמו שהיא
דמיינה כשקראה את מילות השיר בספר התווים. הרגליים עזבו את
הקרקע, הגוף עלה לאט לאט לאוויר. ההרגשה הייתה מסחררת, מופלאה.
היא עפה. ולמרות הרצון העז להתסכל למעלה, היא שמרה את המבט שלה
ממוקד בתמיר, למטה. הוא הסתכל עליה, המום. היא התרוממה לאט
לאט, וכשכבר הייתה שני מטרים באוויר, תמיר ניסה להושיט יד
ולגעת בה. אבל היא כבר הייתה מחוץ לתחום הגעתו. בשבילה הוא
התחיל להפוך לקטן. היא התחילה לראות את כל החצר של בית ספר
מתרחקת ממנה, המשיכה לעלות למעלה ולמעלה ולמעלה. כל האנשים
בחצר הסתכלו עליה, הצביעו. היא חייכה לעצמה, והמשיכה לעלות.
אחרי שתי דקות היא כבר הייתה גבוהה יותר מהבניין הגדול של בית
הספר. היא יכלה לראות את הכדורים שהיו תקועים על הגג. אחרי עוד
דקה כל בית ספר היה בגודל של קופסת נעליים, האנשים שהתאספו
בחצר כדי לראות אותה עפה נראו לה כמו נקודה שחורה קטנה. עוד
חמש דקות, וכל העיר הייתה נקודה שחורה קטנה. היא יכלה לראות את
כל הארץ, את קו החוף, את הרי החרמון, את מדבר אילת. היא המשיכה
לעלות, הרגישה את הרוח הולכת ומתגברת. בשלב מסויים התחיל להיות
לה קר, אבל לא היה איכפת לה. היא עדיין הסתכלה למטה, ניסתה
לדמיין את המבט של תמיר. אולי עכשיו גם הוא בוכה. אולי לא. זה
כבר לא משנה עכשיו. ועוד למעלה, ועוד.
עד שהיא התחילה להשתעל. האוויר היה דליל מדי. בני אדם לא
אמורים להגיע לגובה כזה. ובערך בזמן שהיא הרגישה שכבר ממש קשה
לה לנשום, היא הפסיקה להתרומם. היא נשארה תלוייה באוויר, ובמשך
דקה ארוכה חשבה על לאן להמשיך. כשהעלתה שוב בראשה את דמותו של
תמיר, היא כבר ידעה.
ואז היא כבר לא עלתה למעלה, וכבר לא הייתה תלויה באוויר. אז
היא נפלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה נורא מוזר
שיש פרות עם
כתמים חומים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/02 0:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה