יום אחד - סתם עוד יום. הוא מתחיל מזה שאמא שלי צורחת עליי
שאני אקום.
זה נמשך באוטובוסים של בית הספר, עם הערסים המפגרים שנטפלים
לילדים מכתה ז'.
אז זה מגיע לבית ספר, עם האנשים שאתה לא מבין איך הגעת לשם,
ואז אתה פוגש את הידידים שלך, מה ששופך מעט אור על היום המעפאן
הזה, שדומה לקודמיו כמו שתי טיפות מים. שיעור אחד עובר,
שבמהלכו המורה למדעים הספיקה להשפיל חצי מהתלמידים בכתה. עוד
שיעור עובר, עם בהייה בלתי פוסקת בשעון, כדי לראות איך השניות
עוברות.
אז מגיעה ההפסקה הגדולה, ואני הולך לזולה "של ערן וזורדון".
אבל שם אני רק משלה את עצמי.
שיעור שלישי, רביעי, חמישי, שישי.
אני הולך הביתה.
בהסעות מהבית ספר אותו דבר כמו אל בית הספר, רק שכולם עצבניים
יותר. אני הולך אל הבית.
שכנה שלי פונה אלי, ואני עונה לה כאילו כלום לא קרה,וממשיך
הלאה.
נכנס הבייתה. נכנס לחדר.
הולך לאכול במטבח. חוזר לחדר, שם מוזיקה. אח, מוזיקה סוף-סוף
משהו באמת טוב אחרי היום הזה.
אמא שלי נכנסת לחדר. אני רב איתה. אני כל כך שונא את זה.
פתאום אני מקבל טלפון מעמית. כמה נחמד שיש אינטרנט שאפשר להכיר
בו אנשים.
אני נזכר באחת מהאינטרנט שהייתי מאוהב בה, אבל איבדתי איתה את
הקשר ואני מפחד להתקשר אליה.
כבר 8 בערב. אחרי 4 שעות של דיסטורשן אני זז לטלוויזיה. אחר כך
אני אלך לישון, כי מה הטעם שאני
אשאר ער.