זו מעין התמכרות שכזו,
אנושית להחריד,
למגע המשכר.
מעין שסתום שכזה,
בין האף לריאות,
ומרגע שנתפסת פעם אחת,
אינך יכול
בלעדיו.
הנשימה נעשית שטוחה,
מקוטעת,
ומדי פעם,
כשהראש
מסתחרר, ולא מגיע
מספיק חמצן למוח,
אתה תופס את עצמך
לוקח נשימה עמוקה לחזה,
והאוויר לא מגיע.
רק המעט המספיק
להחזיק אותך בחיים,
עד הפעם הבאה

כל ערב אני יוצא החוצה,
לחפש ולנשום.
האוויר הקר, יין ההרים הזה,
מחדד את חושיך,
וחודר, כאילו דרך העור.
זה טוב, ומרגיע,
אבל זה לא מספיק.

וכשזרועותייך כרוכות
סביב צווארי
כל הלילה,
וריח שערך מתערבב
באוויר,
הנקי כל כך פתאום,
רק אז
אני יכול
לנשום לרווחה,
ולנסות לשחרר
מעט מן הכלום
הכלוא בחזי.



28.1.93