אספתי את כל הדברים שאף פעם לא סיפרתי לאמא שלי, והחלטתי לספר
לכם...

אני זוכרת את הפעם הראשונה שחשבתי לחתוך את הוורידים. בדיוק
חזרנו הביתה והייתי כל כך מאוכזבת, כל כך מיואשת... הרגשתי
כאילו כל החיים נשאבו ממני ממילא, אז מה זה משנה אם אני אשאב
בעצמי את כל השאר? אני רק אקצר את כל התהליך...
האמת, שלא רציתי להתאבד בכלל. לא חשבתי לחתוך כדי למות. פשוט
חשבתי שאולי הכאב הפיזי יקל קצת על הכאב הנפשי. אולי אם אני
אצור עוד פתח - יהיה לעצב איך לזרום החוצה. אולי במקום שירדו
דמעות פשוט ירד דם. אולי אם אני אזרים החוצה את הבפנוכו שלי
הוא יקח איתו את כל האומללות.
גם היה לי נדמה שלא יכול להיות יותר כואב ממה שכואב לי עכשיו.
ואם אני אחתוך - אולי אני אגלה שזה בעצם אפשרי. אם אני אדע שיש
יותר כואב מזה - תהיה לי סיבה להמשיך לסבול. ואני תמיד אוכל
להגיד לעצמי שיכול להיות יותר גרוע.
אבל לא חתכתי. אני גם יודעת שאני לא אעשה את זה. כי למרות שיש
לי הרגשה שזה לא יכאב בכלל, עדיין קיים אצלי הפחד הזה שזה כן.
ואולי לגלות שיש יותר כואב זה בעצם לא דבר טוב.