האם אי פעם העזת לתאר בעיניי רוחך את צליל לבך ברגע הפיצוץ?
נברת פעם בשאלה, האם הצליל הזה הוא בר שמיעה באוזניך, או בכלל?
האם כשבלבך הגודש עולה, עולה ומתגבר, כולו גועש ומתרוצץ וכמו
אינסוף אפונים זעירים מתדפק לו הלוך ושוב על קירות נפשך,
במהירות מסחררת וכאבים קטנטנים וחדים... האם הוא נכנע בשלב
מסוים? האם יש גבול לסערות שהוא יכול להכיל בתוכו? האם זה
ייתכן, שגם ללבך הקטן כוח סיבולת משלו?
אם תהרהר בדבר לרגע, אותו צליל ייתפס בעיניך כצליל החזק ביותר
שאוזן אנושית מסוגלת לו - פיצוץ, רעם, קול שהוא כל הכאב
שבעולם, רעש.
רעש מפוצץ כזה, בום ענקי, כמו אלה שמהם מפחדים ילדים קטנים
בתחילת פריחתם. רעש שמוציא את עור התוף מאיפוס ומכאיב בראש.
ואם תוסיף ותדמיין את אותו הרגע שוב ושוב בראשך, זה ירגיש לך
כואב מבפנים, וכבר תתחיל לחשוש מאותו יום, שבו זה יקרה גם לך.
מהאש, מהקריעה, מתחושת הנפץ הטכנית עצמה.
האם האמנת אי פעם שאתה יכול לשמוע את הפנים שבך, בדיוק ברגע
שבו אופסים כוחותיו עד כלות, והוא נשבר בתוכך, מפזר לכל עבר את
השברים החדים, החותכים מבפנים ונתקעים בבשר?
נשמע כואב, נכון?
לא מזמן זה קרה לי. לבי נשבר בקרבי, כמו שאומרים. כן, כן,
שמעתי אותו נשבר שם בפנים, והאמת? גלי קול קטנים, בלתי מורגשים
כמעט חולפים אנה ואנה למספר שניות, נושאים עמם את בשורת הבכי
החרישי בקול-לא-קול, וזה, שם זה נגמר.
רחש קטן של לב בוכה, וזה הכל.
לבי בכה קצת, כשנשבר. אני דווקא לא. תמיד האמנתי שאבכה מרוב
כאב, חולשה, הלם... אבל לא, כי לא הרגשתי.
האם האמנת אי פעם שתוכל לשמוע את לבך נשבר?
מוזר. זה לא מרגיש כלום. |