מקצקץ בלשונו, מרים ת'זנב,
מפצח אגוז-פקאן טעים,  
רקון משועמם, מחפש את עצמו,  
נכנס מעבר שער גדול כזה, של בתים.  

רואה גינה גדולה, שיחים ועצים,
מחליט להתקדם עוד כמה צעדים,
על אדן החלון מונח לו פאי תפוחים
הרקון רץ לשם, מתמסטל מהאדים.  

הו כמה לא צפוי, ממש לא-הוגן,  
זנבו השחור-לבן יורד למטה, שפוט,
על ראשו הקטן של רקוננו, וילד קטן מתבונן,  
נוחת ואחד נבוט.

הרקון נופל למטה, אל הדשא הרחב,  
גופו רפוי, הוא נושם את נשמתו האחרונה,
ואל בעל הבית קורץ, מחייך חיוך שובב,
עכשיו אני, כן, זה אני.
מוות נשגב.