יום שמש חם במיוחד, שוכב על החוף , מסתכל לשמיים.
הוא תמיד אמר שהוא מכור לשמש. היה לו קונספט שלם על איך השמש
תציל אותנו, ובגלל זה כל פעם שנהיה קצת רע היינו יוצאים לשמש.
(וסטטיסטית, בארץ שלנו - רוב הימים היו כאלה).
אני לעומתו שכבתי על הבטן והסתכלתי על החול. מולי היה מונח ספר
אבל העיניים שלי היו מקובעות על החול, שהזכיר לי קצת אותו,
ככה, כמו שהוא שוכב לידי ומביט לשמיים. לכאורה נראה רך, מלטף
ונעים אבל לפעמים שחושפים מה שבפנים מגלים שברי זכוכיות ובדלי
סיגריות. ככה גם הוא היה, לפעמים רך ומלטף ולפעמים משאיר
צלקות. צלקות גדולות כאלה בכל מיני מקומות, וגם בלב. האמת שלא
נשאר עוד הרבה מקום וידעתי את זה, מראש התכוננתי לפעם הבאה
וכמו כל פעם, הבטחתי לעצמי שזו תהיה האחרונה.
הוא עבר להישען על צידו והתחיל לשחק לי בשיער, כמו שהוא יודע
שאני אוהבת. תצחקו, אין בעיה, אבל הפרסומת של השמפו ההוא, ממש
נעשתה עלי, מה לעשות, מודה באשמה. הוא שחרר את הקליפס שאחז
בשערותיי ופרע אותן בידו. התמכרתי למגע הזה, לא יכולתי לוותר
עליו. הוא הביט בי ושתק. ידעתי שהוא מסתכל עלי למרות שהוא לא
דיבר ולמרות שלא העזתי להרים את ראשי ולהסתכל עליו. פחדתי
שהדמעות יזלגו, ולא רצוניות ככל שיהיו - ידעתי שהוא שנא אותן,
שנאה אישית ופרטית לכל אחת מהטיפות. הצלקות שלי, חיצוניות
ונפשיות תמיד לוו בדמעות - הן היו חברות הכי טובות ביניהן, אחת
עגלגלה ואחת יותר חדה ועמוקה , אבל כמו ניגודים מושלמים הם
הסתדרו נפלא.
הוא המשיך להביט בי ושתק. העביר את ידו מראשי והתחיל ללטף לי
את הגב החשוף באצבעותיו, מעביר אותן אחת אחת במורד גבי. לא
ידעתי אם להצטמרר או ליהנות, לא ידעתי מה עובר לו בראש.
קיוויתי שידבר כבר. ניצלתי רגע בו הסיט את ידו ממני והתהפכתי
על גבי, נשענת עם מרפקי על החול החם, הבטתי לים.
"אני רוצה לנסוע, אני חושב שעדיף שאני אנצל את ההזדמנות הזאת,
שלא אתחרט מאוחר יותר, אני חושב שאני אסכים להצעה של יאיר. אני
רוצה שתחכי לי פה, שאני אחזור. אנחנו שילוב מנצח, אני ואת , את
יודעת? את מכירה את השיגעונות שלי ואני את שלך, עברנו כל כך
הרבה ביחד, וסלחנו אחד לשני על הכל. זה לא יהיה כל כך נורא אם
נפרד לקצת זמן, רק בגלל המרחק. ואת תחכי לי, נכון?"

הסתכלתי על הים וחייכתי בלב.
הגוף שלי כבר לא הצטמרר.
שתקתי.