אם יש צורך להשוות ולהגיד, פ"ת צריכה להיות לפחות בקו של באר
שבע, המגוון העירוני הוא מעניין ומשביע רצון.
אפשר למצוא פריקים שחורים וערסים שחורים וגם דוסים שחורים.
הדרום שולט במקום, בלב ובנשמה, אין מנוס מהמקום, מרגישים
כדרום, אך פ"ת יותר נוטת לצפון. אם האנשים שיסדו את המקום לא
היו פותחים את תקווה מהמכולת וקוראים למקות "פתח תקווה" לבטח
היו קוראים לו באר שבע2 או אשדוד שנית וכד'.

פריקים לא חיים. לפחות עד גיל 15 הם חיים ואז נופלים לקורבן
לערסים או הורים כועסים. בטח שנאמרת שם העיר פתח תקוה המשפט
"אני לא מאמין שאני גר בפ"ת- ערסים זקנות ובני עקיבא" תמיד
קופת בראש.
אפשר תמיד להאמין לאנשים חסר חוליה, אבל אין ערסים בפ"ת.
לפחות לא אמיתים. הרי כולם מפחידים וחולנים.
לא יאמר ערס מי הוא ולא ינסה לחרדל אף נקניק.
כל דוס בפ"ת, באמת נמצא בבני עקיבא, מפוצץ תווליום עם שירי
תנ"ך ומשנה, חובש כיפה ולובש חולצה מכופתרת משובצת, זה נחמד-
אבל טיפשי. בטח שיש לפחד מהזקנות בפ"ת, הרי כל אחד פה משוגעת,
לא תנסה אפילו לחשוב אם מישהו שווה משהו, כנראה שאם אתה לא
מסדר גבינה צהובה וקוטג' לחתול למטה ישחטו כל אחד.
ישנן כאלו משוגעות, כאלו מסוממות וכאלו סיניות.
אין הרבה סיניות בפ"ת אבל יש בכל זאת בכל מיני מקומות.
הן מפחידות ורצחניות, מורידות ליחות ודומות באופן מחריד.
זקנה היא זקנה, תמיד, לא משנה באיזה עיר או באיזה מקום, מה
המצב או מה הטמפרטורה בצל של גרוזיה. זקנות יש בכל מקום, אפילו
בים, עם שדיים נפולים ופיכסה כזה. בפ"ת הזקנות ירביצו לך,
ישדדו אותך ויאלצו אותך להזדיין איתם תמורת שזיפים או אגוזים.
כמובן שאם זקנה מגיעה לערס או פרחה ואומרת להם איזה קטרנה על
זה שהם אונסים פריקית או דוחפים לחמור בתחת הם ישר יסתכלו עליה
במבט מאיים, ויפתחו את הפה ויאמרו בטון מפחיד:"לכי יה
מניאקית...", הזקנה תמיד תחשוב ללכת, אבל לא תילך.

הערסים מכורים לאלימות, לבנות בטוח, אבל גם לאלימות כנראה.
כל פעם שמגיע יום שישי הם קוראים לעוד 10 אנשים, ככה שיש 40
בכל קבוצת ערסים והם מחליטים על שם לקבוצה, דגל והמנון.
כבר היו קבוצות כמו "אבי ביטר המלך", "הפועל זונה" או "מוטי
הכריש של אזור הכנרת". הדגלים מעורבים בציורי רצח אשכנזים
ובשר, בשר כבש כמובן. ההמנונים נורא נחמדים, מצחיקים, יש להם
בדרך כלל מקצב דומה, תמיד במזרחית ואז עם ירידות על ערסים
אחרים ודברים טובים על ערסים שבקבוצה. לבסוף נבחרה קבוצה,
"הסמוחטה של נירון ומוטי המלכים", שם מעניין לכל הדעות ובעל
פילוסופיה מרשימה לכל הדעות, לכל הצבעים.
הדגל שלהם בנוי מסטייק בקר בצלחת שמוגש עם אשכנזי (מדיום, לא
וול דאן) ותפוחי אדמה בתנור. ההמנון שלהם בנוי מ2 שורות בלבד,
קולעות ומפחידות כתמיד; "תאמרו זוהי דרכי האחרונה כי
אימאימאימאימא שלך זונה...(וחזור חלילה)", הערסים בטבעם פחדנים
לא קטנים, אבל איכשהו  יצא שהם מפחידים וכולם דואגים.
לבסוף הקבוצה הופכת למליציה, מליציה של כוח וכבוד.
המטרה הראשית זה הכבוד, ואחרי זה הזיונים של הבחורות.
המליציה היא כמו כל מליציה- בקובה נניח, אין להם טילים אבל יש
להם כבוד וכוח. אפשר להגיד שהם קובנים אבל בלי סיגרים, זקן,
קומוניזם, חוכמת חיים עולמית וכד'.
הם מתאגדים על החמורים או נוסעים במונית, תמיד דרומה.
מצפון לפ"ת פשוט אין ערסים, הם רוצים להכיר וללכת מכות רק עם
ערסים, וכמו שידוע לכולם מבעוד מועד, ערסים יש רק בדרום.
יש בבאר שבע, אילת, אשדוד, אשקלון, בת ים, תל אביב וכד'.
הם לוקחים איתם סכינים ורובים, מחביאים בגרבים.
לפעמים גם מקל בייסבול ומטען ליחות כבד ומסריח.
הם יורקים מדיי פעם על פריקים מהמונית והחמור מחרבן עליהם, הם
לא מנצלים מינית, רק מתעללים.
לבסוף הערסים מוצאים קבוצת ערסים אחרת, "המליציה של שמעון
הראסיה", קשוחים ועצבנים, באו ממערב בת ים.
מוטי הפתח-תיקוואי בא ומוריד לשמעון המשוגע מבת ים צ'קלויין,
שמעון צורח מכאב ושוכב על הרצפה הקרה שבמועדון. כל המליציות
מתכוננות, רואים כי קרב מתחיל.
פתאום ביטון, החבר של שמעון וסיטון צורח:"קדיממממהה!!".
כולם מוציאים מהכיס חצאיות ורודות קצרות ולובשים אותם ומתחילים
לרקוד. הם רוקדים ורוקדים עד האחרון שנשאר עומד.
בסוף רק שמעון נשאר עומד, הוא רקד בסגנון דאנס מחרתי פוטס גרפי
אינווקסללי אשר למד בחוג של שרית אביצור במהלך כל חייו (גם
סיגי ניסן טובה מאוד- אבל שרית מלמדת עם נשמה).
שמעון זכה בתהילה העירונית של בת ים, כבוד בהיכל הערס והשתתפות
בערסיאדה השנתית בראשון לציון. כך שאם צריך לבוא ולהיות ערס
עדיף להיות זקנה בפ"ת, או לפחות דוס בבני עקיבא.