"מריה, תעבירי לי משם את המחק" אמרתי לילדה שישבה לידי, היא
הביטה בי, לקח לה כמה שניות להבין למה התכוונתי ואז הביאה לי
מחק רגיל כזה לבן עם כיתוב שחור, קטן עליו. ניסיתי למחוק את
הכתם השחור הענק שהיה לי ביומן, ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי, יש
לי הרגשה כל הזמן שמישהו מנסה לשנות אותי, להפוך אותי לאחרת,
מריה אמרה לי שהיא תוכל למחוק לי את הכתם, שהיא תוכל לעשות זאת
בצורה שאף אחד אחר לא יוכל, לא נתתי לה, זה היה היומן הפרטי
האישי שלי, כל העבר, ההווה והעתיד שלי טמונים ביומן הזה ואם
היא תוריד את הכתם היא תזיז בידיים זרות ביומן האינטימי שלי,
אני ארגיש פרוצה וחשופה לעולם, כל הפנים וכל החוץ שלי משתנה על
ידי מישהו שהוא לא אני, את הכתמים ביומן שלי אני צריכה למחוק
בעצמי, אף אחד לא יוכל למחוק אותם. אבל מריה התעקשה "נו, מה את
מתביישת? אנחנו כמו אחיות פה, אז אני אשנה לך את הכתם קצת, זה
רק יהפוך את היומן שלך להרבה יותר יפה ומסודר" אולי היומן שלי
יהיה הרבה יותר יפה אחרי שהיא תיגע בו, אולי הוא יהיה מסודר
סוף סוף אבל הוא כבר לא יהיה היומן שלי וכמו שאבות אבותי לא
נתנו לחברים ולאחים שכאלה לשנות את היומן שלהם גם אני לא רוצה.
"מריה, אל תעלבי, באמת שאין לי שום דבר נגדך, אל תשנאי אותי
בגלל שאני לא נותנת לך לגעת לי ביומן, היומן זה פשוט מה שמייחד
אותי מכל הבנות האחרות, זה היומן שלי, לכל בת יש יומן שלה וכל
אחת עושה את זה אחרת, מקשטת את היומן בציורים, באימרות חכמה,
בציטטות, בתיאוריות, בפרפרים ,בדרכים ובדברים קטנים כאלה
שעושים את החיים. אם היומן שלי שונה ואולי מבולגן בצורה יוצאת
דופן זה בכוונה ככה, אולי לא בכוונה, באמת יהיה יותר נוח מסודר
אבל זה אני, ככה אני, ככה אני מרגישה הכי הרבה שליטה בחיים
שלי, את מבינה?" מריה התעצבנה, אמרה שאני עיוורת שאני בכלל עוד
הולכת עם היומנים הישנים והמגעילים האלו, ניסיתי להסביר לה
שלזה אני מתחברת, ככה אני רואה את עצמי, אבל היא לא הקשיבה, כל
זה נשמע לה שטויות במיץ. יום אחרי זה כשבאתי לבי"ס מריה אירגנה
חרם נגדי, כנראה נעלבה שלא נתתי לה לשנות לי את היומן, כל
הכיתה הייתה נגדי, כל הזמן היו מלחמות, אנשים ניסו לחטט לי
בכוח ביומן, לא הרשתי להם אז הם הרביצו לי עם ספוגים של לוח.
המורה ניסתה תמיד להפריד בנינו עד שכבר נמאס לה להתערב היא
ניסתה לתת לנו לפתור את הבעיות שלנו לבד. אני הזכרתי למריה
שלפני שנה היה לה את אותו יומן עם אותם הכתמים בדיוק, מריה
החליטה שפתאום מתחשק לה להיות יפת נפש, היא הפסיקה את החרם אבל
היו ילדים שעדיין המשיכו, כל פעם ילדים אחרים הציקו לי
והפסיקו. מריה בכל הזדמנות ניסתה בטוב לשכנע אותי לשנות יומן,
אני לא הסכמתי, זה היומן שלי הפרטי. כשגדלתי את היומן הזה
הורשתי לבתי, למרות כל הצרות שבו, למרות כל הכאב, הכתמים,
העלבונות שבו, הוא משהו משלנו עכשיו. הוא גם משהו משלה. כשבתי
תגדל היא תוריש אותו לבת שלה וכך הלאה עד קץ הימים. אולי יום
אחד נאחד את כל האנשים שיש להם יומן כמו שלנו וביחד נקים מקום
חדש, שבו אנשים עם יומן ישן יוכלו להקים חיים חדשים וביחד לשפר
את היומנים שלהם, כל אחד את יומנו שלו וכולנו ביחד את היומן
הכללי שלנו. מה יקרה אם מריה? מריה תחייה בסביבה שלה עם
היומנים החדשים שלה, תסתובב בעולם, תחטט ותשנה יומנים של אנשים
אחרים.