את הסיפור שאני עומד לספר לכם, קיבלתי בשיחת טלפון מאמא שלי
כשהייתי בעבודה.
היא ספרה לי בגאווה שאבא שלי הצליח סוף סוף לתפוס את היונה
המחורבנת הזאת וללמד אותה לקח . " יותר היא לא תחזור " היא
אמרה , "היום הוא הצביע על המזגן בבניין  סמוך ואמר לי :
" את רואה ת'זונה ? , זאת היא !  אני מזהה אותה לפי הפנס בעין
" .

אבל בשביל לספר לכם את הסיפור כמו שצריך ,  אני חייב לחזור
הרבה אחורה.
ליום שהסיפור רק התחיל לצמוח.

לאחר הצלחה מרשימה של גידול עציץ.פורח לתפארת, החליט אבי לנסות
את מזלו ולהפריח את המרפסת כולה,
הוא החל במלאכת ההנבטה, בדיוק כמו שעושים בשיעור טבע של כיתה
ב'.   צלחת פלסטיק , צמר גפן רטוב , והרבה הרבה זרעים שנאספו
בקפידה מהישיבות היותר מוצלחות שהיו לי.

תוך שלושה ימים בצבצו להם עשרות רבות , אולי אפילו מאות של
שתילים קטנים ורכים, אותם העביר לשתי אדניות
ושלושה עציצים עגולים וגדולים עשויים חרס ומדושנים הייטב.

הוא דאג להשקות אותם ולהביט בהם שעה קלה , לפני ואחרי העבודה ,
בחיים שלכם לא ראיתם מישהו שמעניק לצמחים כל-כך הרבה אהבה.
(אולי בקרובים קרובים אבל זה לא נחשב) .
והם מצידם החזירו לו אהבה בדרכם שלהם.  מדי יום הם חשפו בפניו
עוד כמה עלים וככה העסק פרח לו עד שממש יכלתם לראות שטיח של
שתילים בגובה 10 ס"מ וכל שתיל
מעוטר במספר עלים עם אצבעות קטנות.

וכאן מגיע השלב שכל חקלאי מבוית מכיר וכואב.
"האובדן הראשון ", שלב הדילול הטבעי שבו אחוז גדול מהשתילים
נשכב לו לנוח ולא קם עוד,  אך בהתחשב שהמספר ההתחלתי היה עצום
, לא היתה בו דאגה.
מה שכן נראה מוזר הוא שלמרות הדילול הצפוי שבלט יותר ויותר
מידי יום , לא נראו שום שתילים שכובים ,  כאילו  ממש בלעה אותם
האדמה.
והוא החל לספור אותם בקרוב , לשם מעקב.
ואם בהתחלה המספר עמד על כמאתיים , כעבור שבועיים נשארו רק
חמישים שתילים , ללא זכר לגויות של שתילים.

יום אחד , כשאימי השקתה את העציצים שלה שליד המרפסת,  היא שמעה
רעשים מתחת למזגן החיצוני זה שנמצא במרפסת.
היא מהרה להביא מטאטא ודפקה קלות על המזגן בשביל לגלות את פשר
הרעשים , עד שנתגלו להם מספר יונים שככל הנראה היו אחראיות על
הנעשה במרפסת.
היא לא איבדה עשתונות ומייד החלה להניח אבנים גדולות וקרשים
בתחתית המזגן בשביל לכסות את הכניסה ליונים.

בערב , כשחזר אבי מהעבודה ומייד ביקר את מחמדי נפשו השתילים.  
אימי סיפרה לו על הנעשה,  ולמרות הצער הרב על השתילים האבודים
,  הוא התנחם שנשארו לו כ-30
שתילים , שבתקווה יפרחו תוך חודשיים שלושה.
אך גם התקווה הזו נגוזה ,  כשלמחרת היום בעת ביקור שיגרתי
והשקיה , גילה לאכזבתו שנשארו 2 שתילים משמחים בלבד, וכל
האבנים והקרשים שהניחה אימי , לא עזרו כלל.
ובעוד הוא מפנה חזרה את האבנים מתחתית המזגן נתגלה לעיניו מחזה
מופלא וכואב גם יחד .  מצד אחד כל "ילדיו"
הרכים שטרם צמחו , אותם כל כך אהב , מקובצים להם יחדיו ממש כמו
קבר אחים . ומצד שני , מדובר על קן יונים    " פיור המפ "  ,
שתילים קטנים ורכים שטרם פרחו.

באותו היום קבלתי טלפון מבוהל מאבי , הוא סיפר לי על המתרחש,
ובקש שבפעם הבאה שאני בא לביקור , שאביא איתי זרעים חדשים
ומובחרים.
וביום שבת שבשבוע שלאחר מצאנו עצמנו ממלאים את העציצים זרעים
חדשים.
רק תרשו לי לומר שאלו לא היו זרעים רגילים שהופרדו מקססה
קנויה,  אני מדבר על זרעים דור שלישי של גידול.
זאת אומרת שיעשנו את האבא והסבא של הזרעים הספציפיים
האלו.    אותו סבא שהיה הגידול הראשון והמוצלח שבעקבותיו החליט
אבי להגדיל ראש.

כעבור שבוע התוצאות כבר נראו בשטח.
מרבד ירוק ורך כיסה את העציצים , אך הפעם אבי לא זנח אותם
לרגע.    ביום הוא נתן להם שמש ועמד על המשמר כל זמן שהיה בבית
 ובלילה היה מכניס אותם הביתה.

כשבא לחטוף מבט בעציצים יום אחד הוא שמע רחשים, התקרב בשקט
בשקט ולכד את היונה.
זה היה קרב מהיר , והניצחון המוחלט היה של אבא שלי.
מלבד ניקור קל ביד שהוא ספג,  היונה חטפה שלוש סתירות,
שתי נגיחות  וכמה ברכיות לכנף .  הוא לפת אותה בחוזקה
ואמר : "אני יכול עכשיו להרוג אותך .  אבל אני משחרר אותך.  
לכי וספרי לכל החברים שלך מה ארע .
ושאני לא אראה אתכם מתקרבים הנה לעולם. "
הוא הרפה ממנה כששערותיה סמרו כדוכיפת והיא עפה במהירות של
נץ.

כעבור כמה ימים אבי יצא מהמרפסת לבחון את השתילים האהובים
שצמחו ולבלבו, ולפתע הוא מבחין מרחוק על המזגן שנמצא בבנין
הסמוך, ביונה.  הוא קרא לאימי שתבוא במהרה והצביע על המזגן.
" את רואה ת'זונה ? זאת היא !  אני מזהה אותה לפי הפנס בעין. "

זהו חפרים יקרים ,  הסיפור שלנו עומד להסתיים .
רק אוכל לספר לכם שמאז לא היה זכר ליונים, והשתילים הלכו וגדלו
ויצאו להם פרחים משובחים במיוחד.
תשפטו בעצמכם   (-:  .

נ.ב.
לכל השוטרים שהגיעו במקרה .
       הסיפור דימיוני לחלוטין
       אתם יכולים לבדוק לי את השתן.