ואהבתי אותו מאוד. בכל עשרים ושש השנים שאני חיה, לא אהבתי עוד
אף אחד כמוהו. הרגשתי שלמה איתו וחסרה בלעדיו. אבל לא יכולתי
לחיות איתו. הוא לא אהב אותי. הוא בסך הכל היה שם כשהיה קשה.
לקחו לי שישה חודשים מייגעים וארוכים להבין מה הוא באמת רוצה.
למען האמת, אני עדיין לא מבינה. ועכשיו, בערב ב' כסלו, הבדיקה
הראתה תוצאה חיובית. דוקא עכשיו. וככה, מבחורה נאה ותמירה
הפכתי ברגע לעוד בחורה בהריון, שאביו של התינוק לא רוצה כל קשר
איתו, ושהעינים שלה לא מפסיקות לדמוע ולבכות. ברדיו בדיוק שדרו
את השיר "ערב ב' כסלו" של ערן צור. ואני, שדי שנאתי את ערן
צור, פתאום הזדהיתי עם השיר המטומטם הזה. כאילו שהוא נכתב על
ההרגשה שלי. אני לא רוצה את התינוק הזה. הרי אף אחד חוץ ממני
לא ישמח ממנו. ההורים שלי חושבים שאני מופקרת. אני מכה בבטן
עוד ועוד, והדם והכאב נוזלים ממני ומהרחם שלי. אני לוקחת מגבת
ומנסה לעצור את הדימום. אבל הדימום הזה לא יפסק לעולם. וככה,
בערב ב' כסלו אני הורגת את התינוק שלי. ומרוצה. מדממת, אבל
מרוצה.