"לפני חודשיים, קניתי נעליים חדשות בדיוטי פרי. הם עלו המון
כסף. אני מניח שזה היה שווה את זה. אחרי הכל, היו עוד קניות
זניחות, טלוויזיה, וידאו, מערכת סטריאו. לא רציני. טסתי
ללונדון. הנעליים עלי. היתי בפירסט-קלאס. שידרוג. בחיים לא
הייתי מוציא על זה כל-כך הרבה כסף. אני פשוט איש טוב. הדיילת
לא הפסיקה להתחנף אלי. פירסט קלאס או לא? אני כמו נשמה טובה
עשיתי בדיוק מה שהיא רצתה. גם כשהיא רצתה את מספר הטלפון שלי
נתתי. לא הייתי חרא. לא כמוכם. הגעתי ללונדון. הצעתי לדיילת
להתפטר ולבוא איתי למלון שליד טראפאלגאר. היא הסכימה. נשמה
טובה. כפרה. היינו שבוע במלון בטראפאלגאר, וחזרנו לארץ. לא יקר
כל-כך. ככה היכרתי את ורד." זה היה הסיפור של עידו, כשביקשנו
ממנו לספר איך הוא הכיר את ורד. היינו בקומזיץ בניצנים. עידו,
ורד, עומרי ואשתו תמר, שי ואני. שני אוהלים. שלושה ימים. טיול
קצר. לא ממש בתוך החוף. קצת צפונה. בערב, הדלקנו מדורה.
התחלקנו לשני צוותים. כמו בצופים. כמו במכבי. צוות אוכל וצוות
עצים למדורה. אני, כרגיל, צוות אוכל. כי יושבים ומדברים,
ובינתיים חותכים איזה סלט או מערבבים איזה פסטה בסיר. אני עם
הפסטה. כשרון מולד. אני, מהסיפור, רק התגברתי על הפרידה מהילה.
הילה ואני היינו שנתיים וחצי ביחד. הילה היתה עורכת דין. לא
דיילת מפגרת בבריטיש איירוויז. הכרתי אותה ברכבת, מתל-אביב
לחיפה. היא עמדה, כי לא היה מקום. הצטמצמתי ופיניתי לה קצת.
אחרי שבוע התחלנו לצאת. אחרי חצי שנה כבר גרנו ביחד. אחרי שנה
התחתנו. אחרי עוד חצי שנה, הילה נכנסה להריון. היא עברה הפלה
טבעית תוך חודשיים וחצי. אני נכנסתי לדיכאון. מאז זה לא היה
זה. לפני שלושה שבועות התגרשנו. אנחנו חברים טובים. לא מעבר.
היא מספרת לי שהיא יוצאת עם מישהו. זה עושה משהו לבנאדם לשמוע
משהו כזה. הילה היתה על רמה. אני סתם פתטי. |