הם ירדו נבוכים מהבמה...
לקול דואט הפרידה
שהרטיט את הקהל שבא
לראותם בעוד הופעה...

קול תשואות ההמון גרם לה
כמו בכל פעם למבוכה קלה...
והיא חשה שעוד רגע תיפול
על הרצפה החשופה...

כשלפתע חשה בגבה זוג עיניים
בולשות מחטטות תרות על גופה...
היא הסתובבה
ומבטו הקפיא את דמה...

זר השושנים שאחזה...
נפל בעוצמה...
והיא חשה במבטו המפלח את נשמתה...

הוא עמד שם בפינה...
מתבונן בשניהם יחדיו...
הוא לצידה...
אוחז במותנה
מבוהל עד אימה...
מה קרה ספרי מה ארע...
אך קולה נבלע בדמעתה הכבדה...

היא רק המשיכה לבהות בו
והוא זכר אותה
זכר דמותה כילדה קטנה...
עם צמה ארוכה...
חיוך על שפתה...

ועכשיו שחקנית על במה...
כמו פרפר היא רקדה...
מתעופפת אל אהובה...
שרה כזמיר על עץ הצפצפה...

הוא זכר את יופייה...
דבר לא השתנה...
זכר את מבטה כשנשקה על שפתיו
בפעם האחרונה...

זכר את היום בו ביקשה
שיהיה לצידה
שרוצה בו שיכנס אל תוך עולמה...

והוא נזכר בגשם שטפטף בחלון...
את שאון הקרון...
את זכר המילים ...
שפילחו את גופו...
פילחו את ליבו...

כשאמר לה זו לא השעה יקירה
זה לא הזמן
אני יוצא למלחמה...

אבל את חכי לי
המתיני לשובי...

חודשים ייחל לראותה...
אווה להביט שוב בדמותה...
צמא אל גופה...
אל חיוכה באותו בוקר אפרורי...
אותו בוקר סגרירי...
כשנשק לה ורץ אל תחנת הרכבת הישנה...
אל המלחמה הארורה...

היא רצתה לאמר לו מילה
להגיד לו שלא שכחה
אך מבטה הסגיר את תחושת ליבה
והוא ידע שאבדה

וכשזוג ידיו החזקות של הגבר לצידה
עטפו את גופה
חיבקו את מותנה...
היא ידעה אין דרך חזרה...

גל