אנו נעים בזרם אינסופי. טורים טורים של בני אדם כצבא נמלים
פועלות שצועדות אחת אחרי השניה בזרם שאינו נגמר. ואנו, נדמה כי
כולנו מאוגדים יחדיו למעין קבוצה, אשר הולכת בנתיב קבוע . בכל
מקום אליו היא מגיעה נפרדים ממנה בני אדם ומגיעים חדשים. דומה
כי התקיימות פרט אחד בקבוצה היא מוטלת בספק ואינה ודאית כל עוד
אין הוא נמצא בחברת כל השאר. ולא רק אנו צועדים בקבוצה, גם
מחשבותינו ורעיונותינו הולכים אתה. או למעשה התהפך הגלגל
ורעיונות הקבוצה צועדים אתנו. אנו אנוסים לחשוב ולהרגיש כשאר
חברי הקבוצה.
יתר על זאת, במרוצת הזמן סיגלנו לעצמנו שיטה של חזרה מדוקדקת
על רעיונות שמגיעים אלינו ממקורות שונים ללא כל חשיבה עליהם.
כל כך הרבה פעמים חזרנו עליהם עד שנטמעו בראשינו כרעיונות שלנו
עצמנו, ואין אנו מודעים לכך שמישהו שתל אותם בראשינו. וכך בזרם
האינסופי חוזרים ונשנים הרעיונות שלנו ואין אנו מרגישים צורך
לבדוק אותם מקרוב. הם שלנו.
וכך, כשאנחנו בטוחים ברעיונותינו, ומצויים בתוך הזרם של עצמנו.
כי בזרם האינסופי מטשטשת לעיתים ההכרה היכן נגמר אחד ומתחיל
השני, כולנו צבא של אותה מטרה עצמה. אנו מרגישים בטוחים,
מוגנים, מבינים. אנו צועדים בבטחה, פורשים בנקודה מוסכמת,
מגיעים בנקודה מוסכמת וקבועה, תופסים מקום בנחיל הדבורים הענקי
שאנו יוצרים. אותה שגרה , אותו רוח מחשבה הוא שמשכיח ממנו את
הרע, הוא שגורם לנו להרגיש בתקווה שמנשבת, הוא שגורם לנו
להתעלם מהסביבה שאנו רומסים תוך כדי הליכה. ובשגרת היום יום
איננו יכולים להביט סביב, אסור לנו להאט את הקצב, האטה מעקבת
את כולם ואנו עלולים להיפלט מתוך הזרם, להיפלט מתוך מקום
מבטחינו. יתר על כן, איננו רוצים להביט מסביב, איננו רוצים
לראות את השאר, איננו רוצים לראות עוד דרך , איננו רוצים לראות
עוד מטרה. וגרוע מכל אנו מתכחשים או לא מודעים למטרה שלנו
עצמנו, אנו הולכים כל יום בנתיב מוכר בלי לחשוב עד הסוף לאן
מוביל אותנו הזרם, למה אנחנו הולכים בו והאם אילו הסיבות
הנכונות? הצפנו את עצמנו בביטחון שמשרה הזרם על כולנו, מוגנים
בתוך קבוצת אנשים שהפכו לישות אחת גדולה ובלתי מובנת, עד כי
אנו מפחדים או מתכחשים למחשבה שאי שם יש משהו אחר, שיותר נכון,
שיותר כדאי, או שסתם יותר מתאים לנו, יגרום לנו יותר אושר,
יותר שמחה. אנו מפחדים ממחשבות כאלו כי הן מסתירות בתוכן את
הידיעה שיש משהו בחוץ, אבל המשהו הזה הוא בלתי וודאי, אינו
בטוח, ולא מנוסה, ויש סיכוי כי נכשל בו...וכאשר זה יקרה , לא
נוכל עוד לשוב אל תוך הזרם, כבר לא נתאים אליו יותר, נהיה
מנוסים מידי ונדע יותר מידי מכדי להאמין בדברים שאז כבר נדע
שאולי רובם הם חסרי שחר ולא מציאותיים כלל. והביטחון שבחיינו
יתערער. מצד שני האם כדאי להתעלם ממטרה שנרצה יותר כי אנו לא
רוצים להפסיד דבר שכבר יש לנו? דבר שמעולם לא הקדשנו לו מחשבה
אמיתית? אולי כי הוא עצמו מלא חיקויים זולים והעמדות פנים? האם
ניתן לסיכוי שלנו לחיות בידיעה שמיצינו את המקסימום והגענו לאן
שרצינו רק בגלל שכרגע יש בחיינו ביטחון שקל לנו לסמוך עליו?
למרות שאם נקדיש לו מעט תשומת לב, נבין כי גם עכשיו הוא מעורער
ואינו בטוח כלל? האם נמשיך במרוצה אחרי העקרונות של מישהו אחר,
כשאנו יכולים ללכת עם העקרונות שלנו עצמנו?