עמי הרים את השפורפרת בחוסר חשק, תקתק את מספר הטלפון מהרשימה
ובטון מפוהק אך לפי הספר שאל :"שלום מדבר עמי מבית החולים תל
השומר, אני מדבר עם גברת יונית לוין ?"
"כן" ענתה ברעד.
"גבירתי אני חושב שכדאי שתגיעי, בעלך מאושפז אצלנו במחלקת
טראומה, סעי בזהירות ותגיעי מהר ככל האפשר"
"אבל מה קרה" שאלה וחששה מהרע מכל.
"גבירתי אנחנו לא מוסרים הודעות פטירה בטלפון, שלום,
תוווווווווווווווווווו ..." עשה עמי קול של ניתוק אך נשאר
מאזין על הקו לשמוע אותה מתייפחת.
יונית, היסטרית כולה, אצה אל בית החולים ואיכשהו התנקזה אל
מחלקת הטראומה .
עמי האיש מהטלפון פגש אותה, קרץ לה בשובבות ואמר :
"שלום, אני עמי האיש מהטלפון, צר לי לבשר לך שבעלך נפטר, האם
תרצי לזהות את הגופה ?"
"כן" ענתה לשאלה הרטורית שלא השאירה לה מרחב רב.
"את בטוחה שאת רוצה לראות ראש כרות, שעקרו לו את הלשון ודחפו
אותו לתחת, תדעי שזה ממש  מגעיל, לא עדיף לך ללכת לתערוכה של
צ'יהולי או משהו ?"
"כן, כן , רוצה לראות", רטנה שיעזוב אותה לעזאזל ודמעותיה
טפטפו על ריצפת הפי וי סי.
"יאללה, גם כן את, יא אנטיפטית, אי אפשר לצחוק אתך" התמרמר,
הפנה  גבו והוביל את יונית בצעדים אחידים אל מרתף בית החולים.
הלכה אחריו כאישה מתה מהלכת ,
עמי לקח את זמנו לאט (שכיר מניאק, שקיבל לפי שעה- מזמן יעצו
להם בבית החולים לקחת קבלן למשימות האלה).
"צעדיה של יונית היו מדודים, נשימתה קצובה, כמו מריונטה נגררה
לפגוש את האמת המרה אך הודאית"  אמר עמי בציניות ונקש שיניו
בלעג.
יונית ניצבה מול מיטת בעלה המפורק, שכוסה בסדין מוכתם דם כשעמי
שאף אוויר לריאותיו ושאל: "את מוכנה ?"
"כן, כן..",  רצתה כבר לקפוץ אל הנהר הקפוא בתקווה שתשרוד
ותגיע לגדה השנייה.
עמי, ככה בשביל למרוט לה את העצבים- גלגל באיטיות ובשיטתיות את
הסדין, החל מהרגלים אל כיוון הראש, כשמידי פעם שאל אותה איזה
שאלת חולין כמו:
תגידי,
"ראית את רוקי 4 ?
...יוניתוש, מה דעתך,
ביתר ירושלים נגד הפועל פתח תקווה, זה איקס או שתיים?"
יונית עצמה את העיניים, צבטה עצמה והשתינה מבכי, כל כך אהבה את
בעלה שעכשיו איננו אלא גוויה שבקרוב יצורים  אנדרוגינוסים
נחותים יאכלו את ריקבונה. יונית לא הצליחה לראות כלום מלבד
לשונן הלעגנית שליקקה שפתיים מהן ניגר בשר בעלה.
האמת היא שפעם שקלה לגדל תולעי גוויות כחיות מחמד, אבל עכשיו
ממש שנאה אותן .
"רגע"...זה לא הוא...
"למה לא?" ביטל עמי באדישות  והמשיך לגלגל את הסדין.
"אולי לפי הכוס,  וכוס זה משהו שלא היה לבעלי, יש לו שמוק
כאילו".
זרמי אושר וכעס מובן מילאו את יונית. לא ידעה אם לנשק או לחבוט
בעמי הנבוך.
למרות שעמי שמח בשביל יונית, הוא די התבאס גם כן כי כבן אדם
אובייקטיבי לא שינה לו מי התאלמן והמחשבה  על כל האנרגיה
שהושקעה ביונית וירדה לטמיון, עשתה לו ממש רע, לכן ניסה לשכנע
אותה: "אבל הנה, כתוב: "אור לוין, רחוב התיבונים 6, הכל כמעט
מתאים, חאלס אל תהיי קטנונית, אל תפוצצי את הכל בגלל עניין
קטן, גם ככה אני בשוק מזה שנקרפלתי  אישה,  תחתמי פה".
יונית ממש התנפחה עליו:"כן, כן, אור לוין זו שכנה שלנו, אתה
יודע כאילו...אור...אור... זה שם של גבר וגם של אישה- חתיכת
טומטום", ספק מהטרוף שהוליד האושר, ספק מתוך סרקזם  להעניש
אותו, החלה יונית להוריד לעמי ראסיות במצח עד שדימם.
עמי חש אידיוט, רשלן, מושפל, מכוער, בתול וגמד כשנזכר איך אימא
שלו הכתה אותו בילדותו כל פעם שנשם ליד אנשים.
זו בעצם הסיבה שהתדרדר לג'וב  בסיסי ופשוט כל כך, למרות שבקלות
יכל להיות רופא (יאללה, יאללה).
עמי התגונן ובבכי קורע לב נשא את נאומו: "עשרים שנה אני עובד
כאן, כמו עבד, שלוש שעות ביום על הרגליים, פעמיים במשמרת אני
יורד אל חדר המתים המסריח ועולה בחזרה אל המחלקות למרות
שהמשכורת כאן חרא ואין מתנות בחגים אז פעם אחת טעיתי, מה קרה,
מה ?"
יונית התעשתה, "לא משנה עזוב-באמת, העיקר שבעלי חי, אני כל כך
אוהבת אותו". פתאום כשיונית נרגעה וחזרה לפרופורציות היא ננסכה
אושר שלמות ופתיחות. חיבקה את עמי ועמי חיבק אותה בחזרה. היה
לו מגע נעים. ספק אבהי ספק חושני. הוא עשה לה נעים בכתפיים,
אחר כך בגב התחתון והתחת. מבלי להתעכב על קטעים האירוטיים רק
אסכם שלבסוף ליקק לה את הדגדגן והכניס לה את הזין. כמובן שגמלה
לו אוראלית ובכלל- כי נהנתה. ממש ככה עמי היה מזיין כל יום
משהי אחרת לפעמים אפילו שתיים.