ככה זה כשצריך לוותר. שוב אני מנסה להגיד לעצמי, לשכנע אותי.
ניסיתי לשמור בכל הכוח, אבל איכשהו הוא חמק לי בין הידיים,
אולי זה טוב שהצלחתי דווקא הפעם לתת לו לעבור. כנראה אני אמצא
נחמה בוויתור עליו. לא הייתה לי ברירה.
אנסה להביט לו בעיניים כשאומר לו שלום, הוא ודאי רק ישפיל
מבט.
הרגשתי איתו כל-כך טוב ביחד, שזה היה מדהים. לא שהכרתי אותו
יותר מכמה שבועות, אך הוא השפיע כה רבות על חיי - הוא נתן לי
ניצוץ בעיניים, התלהבות, זמזום של שירי ילדים; בזכותו ראיתי
דברים שלא ראיתי קודם.

בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא הגיע עימה. אני חושב שהיא אפילו
לא שמה לב שהוא מזדנב. הוא לא אמר הרבה בפעם הראשונה, אבל כבר
אז הוא נתן לי הרגשה קצת יותר טובה, איכשהו הוא גרם לי לחייך,
כבר הרבה זמן שזה לא קרה לי.
מאז הוא איתי, הולך איתי לכל מקום, מלווה אותי, משגיח עליי,
דואג לי. הוא גורם לי מן אושר פנימי עצום, הרגשה כזו שאני רוצה
יותר, שאני יכול יותר. ההרגשה הזו שאומרת לך בלב "אתה זוכר
שרצית לגעת בירח? אתה יכול"; אומרת שהכל אפשרי, רק לנסות.

השבועות האחרונים איתו נראו כחודשים, אולי אף שנים. היה לו
אימפקט רציני על החיים שלי. ואני? אני אפילו לא רציתי שהוא
יבוא, הוא כנראה ידע את זה. כל כמה זמן, כשהוא נזכר, הוא קורץ
לי. אני מרגיש את העקיצה שלו, כאומר "אתה רצית אותי, אתה צריך
אותי, ואתה יודע את זה". פעם ניסיתי לענות לו, רציתי להגיד לו
שחייתי מצויין בלעדיו, אבל אותה קריצה צרבה בי.
אולי כשכבר הודיתי שאני לא רוצה כמותו הוא הגיע, כדי להראות
שהוא יכול. הוא הגיע עם ההיא, אבל נשאר איתי כשהלכה. ועכשיו,
כניקוי, אני צריך לוותר עליו. הוא עדיין יושב לי איפשהו בין
העורף לקודקוד, ואומר לי שהוא רוצה להישאר, הוא יודע.

עוד לא אמרתי לו דבר, כי האמת, אני לא רוצה שילך, אני רוצה
שיישאר כאן לנצח. שלא יעזוב לעולם, שלא יעלם. אני רוצה אותו
איתי, שיחייך אליי - כאן, ורצוי עכשיו.
אבל אני צריך, אין ברירה, וזה כואב.
ככה זה כשצריך לוותר על שינוי לטובה. שלום.