לא עובר יום שאני לא חושבת עליך.
אחרי הכל, היית שם בשבילי תמיד. בפגישה הראשונה אמרת לי מה
ללבוש. חולצה לבנה עם כוכבים אפורים מנצנצים, חצאית לבנה ונעלי
עקב אפורות. אפילו סידרת אותה בעצמך בשבילי.
היית עושה הכל בשבילי.
כשרבתי עם חברות אחרות, דיברת איתי, ניסית לנחם אותי.
גם כשאנחנו רבנו, אף פעם לא יכולת לכעוס או להישאר עצובה. תמיד
ביקשת סליחה ראשונה רק כדי שנדבר.
אני מתגעגעת אליך. את חסרה לי יותר משאת יודעת. ימי שישי שבהם
באתי אליך ונרדמתי. ותמיד נתת לי לישון אבל היית לידי, הרגשתי
שאת שם. השירה שלנו שהטרידה את השכנים. הבריכה והקארטה.
יכולתי לספר לך הכל, גם אם לפעמים זה נפלט לך. סמכתי עליך.
לפחות כמעט תמיד. סיפרתי לך ואת עזרת לי לבחור. בהחלטות הכי
קשות.
בשברונות הלב הכי קשים שלי, היית שם. ואני ניסיתי להיות שם
בשבילך.
אני מתגעגעת לתחושה הזו. חסרה לי החברות.
אני מתגעגעת למה שהיינו. לאיך שהגנת עליי למרות הסיכונים.
אבל השתניתי, מאוד.
וגם את. אני לא יודעת אם הן באמת החברות הכי טובות שלך. נדמה
לי שלא.
גם לי את לא סיפרת הכל.
פחדת ממני. הייתי יותר מחברה. הייתי אמא.
אבל זה הפחיד אותי ואותך.
התלות האינסופית, המתמשכת. היית עושה הכל בשבילי פעם עד כדי
שהיינו הופכות ליישות אחת. ואני הפסקתי את זה.
התחרטתי על זה כל כך הרבה פעמים.
הגעגוע שלי התגבר על כל שיקול הגיוני. הרגשות שלי עדיין
חזקים.
אבל אני צריכה לעבור הלאה. זה לא אומר שאני אשכח.
אני זוכרת כל מכתב, כל הרגשה, כל מילה. לטוב ולרע.
אבל אני תמיד אזכור מה קרה בסוף. המריבות הקטנוניות שהרסו
אותנו.
ההרגשה שאנחנו לא מסוגלות לעזוב וההחלטה הסופית.
ומה שעשית אחריה.
אני מקווה שטוב לך. יש לך חיים חדשים. חבר חדש.
אולי אם דברים היו שונים. אולי בחורף.
אין צורך לבכות עכשיו. בכיתי מספיק בשביל שתינו. הדמעות שלי
הרחיקו את הרגשות הכואבים. ונשארה רק התקווה.

תשמרי על קשר.