קודם היא דרכה לי בבפנים של המוח ורק אחר-כך בבפנים של הלב,
היא לא שכחה להזכיר לי שזה הכל מאהבה "מזה יכאב לך במוח אז לא
תרגיש את הלב" אני כרגיל חייכתי אליה, גם כי באותם רגעים וגם
מאותה זוית מוזרה היא היתה הכי יפה בעולם, וגם כן, מאיפה אני
יודע לכעוס.
אחר כך היא התישבה לידי והדליקה סיגריה. אני צרחתי מכאבים. את
העשן היא נשפה לי ישר לתוך העיניים וגם איפרה לי בשורש כף היד,
פעם בתקופה שעוד הכל היה בסדר היא היתה מרגישה מאוד לא בנוח עם
העובדה שאני משתעל, באותו רגע חירחרתי קלות והיא כאילו קראה את
מחשבותי הוסיפה בציניות "מצטערת מותק".
היו הרבה דברים מוזרים במצב בו הייתי ומאוד הטרידה אותי השאלה:
איך לעזאזל לא נשאר לי חור בראש? או חור בבטן, באזור של הלב?
ולמה דווקא היום היא קראה לי מותק בפעם הראשונה? אז שאלתי...
את הצריבה בעין אני לא ממש זוכר אבל כשהכל נהיה דו מימדי,
הבנתי. היא הדליקה עוד סיגריה.
לא יכולתי להתאפק והערתי "את מעשנת קצת יותר מהרגיל היום,
לא?"
היא לא הסתובבה והגיבה "עשית אותי עצבנית!" הכאב בלב חזר ואז
גם התחילה לצרוב לי העין.
דיברנו עוד שעה קלה והיא הסבירה לי שהיא רק מחנכת אותי ושכל זה
יגמר אני אהיה אדם אחר, בריא יותר, טוב יותר, אז שאלתי אם זה
אומר שנחזור להיות חברים, והיא בתגובה בעטה לי שוב בסרעפת.
כשחזרתי להכרה בפעם הראשונה היא דיברה בטלפון עם איזה בחור על
יום שישי בערב ואני מצידי ניסיתי להרעיש כמה שפחות. בפעם השניה
שחזרתי להכרה היא היתה מעלי ולרגע נזכרתי איך עשינו אהבה
בלילות. שאלתי אותה "את עדיין אוהבת אותי?" היא לא ענתה וקמה.
קול הצחוק המתרחק זה מה שלבסוף הרג אותי.