"נו, 6 ושוער, ו'2 מול ו'1?"
"יאללה"
מה שהכי כיף אצלנו בביצפר זה הטורניר כדורגל. הכיתה שלנו, ו'2,
לא הפסידה אפילו במשחק אחד, והגענו לגמר הגדול מול ו'1. אני
השוער של הכיתה. עד עכשיו הייתי שוער טוב, אבל מהמשחק מול ו'1
אני קצת פוחד. אני לא פוחד מהם, הם לא יודעים לשחק, הבעיה שלי
זה שהיא בכיתה שלהם. היא המעודדת השרופה שלהם. קוראים לה
גילי והיא ממש חמודה. פעם, בתחילת השנה, רציתי לדבר איתה אבל
כל פעם שפגשתי אותה, ורציתי להתחיל לדבר, פתאום הלב שלי קפץ
ולא ידעתי מה להגיד.
"יאללה מתחילים. נו תמסור, תמסור!"
"נו דביל, למה מסרת לו! אני פנוי!"
המשחק התחיל. אני רואה אותה מהצד, מדברת עם החברה הכי טובה
שלה. היא מתקרבת למגרש וצועקת "יאללה ו' 1!" איזו חמודה. יש
אצלנו בשכבה כמה זוגות. פעם היו רק זוגות כיתתיים, אבל בכיתה
ו' נעה ותום, הילדים הכי שווים בשכבה הפכו לזוג, והייתה תחושה
בשכבה שזה הדבר הכי טוב, אז צצו הרבה זוגות כלאה. לי אף פעם לא
הייתה חברה, לא מהכיתה ולא מהשכבה, כי אני רוצה את גילי ולא אף
אחת אחרת.
"גול! ו'2 גדולה!"
"1-0 לו'2!"
איזה גול יפה! אנחנו עומדים לנצח. אבל רגע, אם ננצח את ו' 1 אז
אין לי בכלל סיכוי עם גילי. אבל מה אני אעשה, אני יחטוף גולים
בכוונה? כל הכיתה שלי תכעס עליי, היינו ככה קרובים לנצח
בטורניר ובאשמתי הפסדנו. רגע, אני צריך להיות מוכן יש התקפה
שלהם, ועדיין לא החלטתי מה לעשות.
"גול! 1-1, ו'1 משווה!"
"רוני באמת, מה זה צריך להיות, בד"כ אתה לא ככה" רן שאל אותי.
"מצטער זה לא יקרה שוב, נשבע"
"חסר לך"
פתאום גילי מתקרבת לשער שלנו. בבקשה שהלב שלי לא ידפוק כ"כ
חזק. "איזה שוער גרוע אתה. אני לא מבינה איך הם שמו אותך בכלל
בשער" היא אומרת לי מסתובבת וחוזרת לאזור שלהם. הדמעות עומדות
לי בעיניים אבל אני משתדל לא לבכות מול החברים שלי.

נגמר המשחק, חזרתי הבייתה שכבתי על המיטה וחשבתי עליה.

דרך אגב, המשחק נגמר 6-1 להם.