"תודה רבה." אמר חיים ויצא מהקיוסק. הוא התחיל ללכת במורד
הרחוב, פתח את קופסת הסיגריות שקנה, הוציא אחת, שם אותה בפיו
והדליק אותה. כאילו בתכנון מראש, המחבל התפוצץ מולו בדיוק כאשר
הצית את הסיגריה.

גל חום שטף את פניו. הוא הרגיש את עורו נחרך, ריח של שיער שרוף
ממלא את אפו. חלקיק שנייה לאחר מכן, שדמתה לנצח, הגיע ההדף.
הוא הוטח לאחור כמה מטרים, ונחבט בעוצמה במדרכה. כאשר הרים
חיים את ראשו, ענן האש והעשן עדיין לא התפזר לחלוטין. שברי
זכוכית כיסו את גופו, את שיערו ואת מה שנשאר מבגדיו. הוא ניסה
לקום, אך כאב עז אחז תקף אותו. הוא בחן את גופו. החזה שלו היה
שרוף לחלוטין ושלפוחיות אדומות כבר התחילו להופיע. לא נשאר
אפילו זכר לחולצת הטי שעטפה אותו דקה קודם לכן. רגלו הימנית
הייתה מונחת בתנוחה לא טבעית, מקופלת מהברך לכיוון הנגדי. הוא
ניסה להזיז אותה, אך הכאב שיתק אותו. רגלו השנייה נקטעה בירך
והשאירה גדם מדמם במקומה. הוא סרק את המטרים הספורים לידו,
מחפש את רגלו, אך לא ראה אותה. השקט שלאחר הפיצוץ הפך במהרה
לאנדרלמוסיה מוחלטת כאשר צרחות הפצועים חתכו את האוויר.

חיים לא ידע מה לעשות. כאשר לא ניסה לזוז, לא כאב לא כל כך.
האמת, שכאשר שכב ללא תנועה, הוא לא הרגיש כלום. אפילו לא טיפת
כאב. בכל זאת, אף אחד לא רוצה להיות שונה, אז חיים התחיל לצרוח
כמו משוגע. "אאאאאחח! הצילו!!" כל המצב די שעשע ובלבל אותו,
שכן הוא לא הבין מדוע אינו מרגיש כאב. לא כל יום נפצעים
בפיגוע, הוא חשב לעצמו, למה לא לנצל את זה קצת. הוא שכב שם, על
מדרכת רחוב תל אביבי, בתוך שלולית דם, בלי רגל, מוקף עשרות
פצועים, וצרח כמו מטורף, בלי שום סיבה נראית לעין. בין צרחה
לצעקה הצליח אפילו להשחיל איזה צחקוק מר.

הוא הסתכל סביבו על שאר הפצועים. זקנה אחת בלי יד, רועדת כמה
מטרים לידו, אומרת וחוזרת שוב ושוב על מילה אחת, ממלמלת אותה
בשפתיים רועדות. ילדה קטנה שוכבת לידו, על בטנה. הוא לא הצליח
לראות את פניה, אבל הגב שלה היה פתוח לגמרי. היא נתקפה עוויתות
כל כמה שניות, אבל לא הצליחה להסתובב. הצרחות והבכי כבר התחילו
לעלות לו על העצבים, ובדיוק כשחשב שלא יכול להיות רועש יותר,
הסירנות הצטרפו לחגיגה.

כאילו תוך שניות, המקום נתמלא שוטרים וחובשים. עשרות חובשים
מתרוצצים בין פצועים, מגישים או לפחות מנסים להגיש עזרה כלשהי.
הוא הסתכל על החובשים רצים לידו, מעברו, לא מגיעים אליו. 'יכול
להיות זה בגלל שאני מחייך' הוא אמר לעצמו, אך לא הצליח לגרום
לעצמו להפסיק. קטסטרופה. זו המילה היחידה שתיארה את מה שהתרחש
מולו. הוא חזר על המילה בראשו, 'קטסטרופה'. המילה הזו תמיד
הצחיקה אותו. 'די! תפסיק לצחוק!' הוא ניסה להרגיע את עצמו. 'לא
יטפלו בך ככה!'. ריח הדם, דומה מאוד לריח של חלודה, הגיע לאפו
וגרם לצמרמורת לפקוד את גופו. הוא התקשה לנשום, כאשר ריחות בשר
ושיער שרופים מילאו את האוויר. הוא נרגע מעט, והכאב התחיל
להשפיע. בהתחלה התחיל להרגיש בחסרונה של רגלו, עקצוץ משונה
באזור שהיה פעם כף רגלו. עור החזה שלו, חרוך ושרוף, נמתח בכל
נשיפה ושאיפה, מעוות את גופו בכאבים עזים. סחרחורת ובחילה,
חברות טובות של איבוד דם רב, פקדו את גופו והוא הקיא. חיים
חידש את צרחותיו, הפעם מכאב אמיתי, ולא מתחושת שייכות. הוא
הרגיש את פעימות ליבו מאיצות, מנסות לתפוס את האמבולנסים
שהתחילו לפנות את הפצועים לבתי החולים.

לפתע הבחין חיים בילד קטן. ילד בן שמונה או תשע. יפה כמו מלאך.
שיער בלונדיני לא-ישראלי כזה, כמעט לבן. הילד דילג בין הפצועים
וצחקק לעצמו. הוא נעצר ליד כל פצוע, החילף עמו כמה מילים, ועבר
הלאה, תמיד בדילוגים מלווים בצחקוק. 'איזה ילד מוזר' חשב חיים.
'אין לו מה לעשות חוץ מלהיות כאן ולהטריד פצועים?' הילד המשיך
לצחוק ולדלג, לדלג ולצחוק, בין כל הפצועים.

'שלא יבוא לפה, אלוהים תעשה שהוא לא יראה אותי...'. כנראה שמע
אותו, הילד הסתובב, חייך וחשף שיניים לבנות בוהקות, והתחיל
לדלג לכיוון חיים. 'לא...אלוהים, לא...אין לי...כוח לילד
המשוגע הזה...לא...' נאנח חיים, ספק מתשישות, ספק מעצבים.
"שלום!" אמר הילד. "שלום שלום." ענה חיים, בחוסר רצון מכוון.
הילד צחקק קלות ושאל "איך קוראים לך?", "אני חיים, ואתה מפריע
לי לדמם." נמאס לו כבר לדבר עם הילד המוזר הזה, הוא רצה לשכב
בשקט, ולחכות שייקחו אותו לבית חולים. הוא אף פעם לא היה
באמבולנס. הוא ממש התרגש. הוא נזכר כשהיה ילד ודוד שלו הסיע
אותו במושב הקדמי באוטו ואמר לו להבטיח לא לספר לאימא. אותה
התרגשות בדיוק. "אני תום, רוצה לשחק איתי?" שאל הילד. "בטח! אם
אני רק אמצא את הרגל שלי, אני מבטיח לך שנשחק תופסת עד מחר."
עקץ חיים בסרקזם. "לא רוצה ולא רוצה! אני רוצה לשחק
זוג-או-פרד!". חיים היה כבר תשוש לחלוטין, ראייתו הפכה
מעורפלת, ונשימתו כבדה עליו. "אם אני אשחק אתך זוג-או-פרד, אתה
מבטיח לעזוב אותי?" שאל חיים, בתקווה. "מבטיח מבטיח נשבע
באלוהים! אני זוג, אני זוג!" צהל תום, והחביא את ידו מאחורי
ראשו. בכוחותיו האחרונים הצליח חיים לקמוץ את ידו המגואלת בדם
לאגרוף. "אנדטרוווווו-אה!" צרח הילד. חיים שלף שתי אצבעות
רועדות, אל מול ארבע אצבעותיו המושלמות של תום. הילד קרן
מאושר, מרוצה מאוד מניצחונו במשחק. הוא הביט בחיים, מחייך חיוך
לבן וגאה. חיים שמט את ידו לצד גופו ונאנח, מרוצה שכל הסיפור
עם הילד המעצבן נגמר.  "יופי, ניצחת. עכשיו בבקשה, אני מתחנן,
ממש כואב לי, אז תרוץ ותקרא לחובש טוב?"
הדבר האחרון שחיים ראה, הוא תום, מביט לשמיים, מהנהן בראשו
'כן', מחייך אליו, ונעלם.